שמנה
הכינוי הקבוע
שמנה
תמיד אוכלת יותר מידי, תמיד רעבה לעוד משהו... תמיד קונה
ממתקים בסתר ואוכלת אותם בפינת הבית... כמו שמנה!
"העלית כמה קילוגרמים, כדאי שתתחילי לשמור", האימא השמנה שלי
אומרת בחביבות.
"את כל כך יפה, אם רק היית שומרת טיפה במשקל..." הדודה השמנה
שלי רומזת.
"את יפיפייה... אם רק תרזי קצת..." אחותי השמנה אומרת בחיוך.
כולם, כל העולם... בבית המצב עוד היה טוב.
פרה, שמנה, בהמה... אלה התגובות שקיבלתי בבית הספר.
החברות דווקא לא אמרו כלום.
וזה לא שאני שמנה, ולא בהמה או פרה... פשוט שמנמנה...
5 קילוגרמים יותר מדי... אבל אימא שלי? 60 ק"ג יותר מידי...
ודודה שלי? 40 ק"ג יותר מדי... ואחותי? 100 ק"ג יותר מידי!
אבל אני השמנה! אני צריכה לשמור!
ואני רוצה... באמת שאני רוצה... אני יודעת שאם אני ארד איזה 10
ק"ג אני אראה טוב... ממש טוב... אסובב לכל הבנים את הראש...
אבל זה קשה, כי כשאני יושבת לבד בבית... וחבילת השוקולד שם
במגירה לידי... אין לי שום סיבה לא להיות שמנה, אף אחד לא
רואה... לאף אחד לא אכפת... וזה כל כך טוב... מרגיע... אז למה
לא בעצם?
וגם אחרי שאני אוכלת את כל חבילת השוקולד הזאת... אני לא
משמינה... אני אותו הדבר גם דקה או שתיים אחרי... אז מה זה
חשוב?

אין לי חבר... כבר 3 שנים לא היה, מכיתה ז'... באמצע כיתה ז'
עוד היה לי חבר... אחר כך כבר לא... ומאז אני מתאהבת ונפגעת...
אף אחד לא רוצה אותי... למה? 5 ק"ג!!
אבל לאימא שלי יש את אבא שלי - שהוא הגבר הכי חמוד בעולם,
ולדודה שלי יש את דוד שלי,
ואפילו לאחותי יש חבר כבר כמה שנים,
אבל אני שמנה... ב-5 ק"ג... אז למה שיהיה לי חבר? לא מגיע לי
חבר!
5 ק"ג... זה הכל... לא כזה הרבה... אני לא תופסת שני מושבים
באוטובוס, ולא לובשת XXL אז למה? למה אף אחד לא רוצה אותי?
כי אני לא לואיסנה לופליטו? כי אין לי גוף 90-60-90....?
החיים שלי קשים... אני לא נראית טוב... וזה מקשה עלי גם מבחינה
פיזית... אני לא אוהבת את עצמי... ממש לא... ואף אחד לא אוהב
אותי...
אז החלטתי לקחת את העניין הזה לידיים... לעשות דיאטה אמיתית...
כמו של מבוגרים...

אני הולכת פעם בשבוע למקום שבו מעבירה מישהי בשם אילנה הרצאה
על דיאטה... קיבלתי תפריט מגוון ונחמד... ואני צריכה לפעול לפי
התפריט הזה...

השבוע הראשון עבר בסדר... זה היה השבוע הראשון של חופש פסח...
השתדלתי מאוד לא לעבור על התפריט... מדי פעם לא עמדתי בזה יותר
וחטפתי איזה קוביית שוקולד. לא משהו מוגזם...
אחרי השבוע הזה הגעתי אל ההרצאה (כל שבוע הרצאה אחרת) ובתחילת
כל הרצאה המרצה (אילנה) שוקלת כל משתתף (בדיסקרטיות) ואומרת לו
כמה הוא ירד או עלה... "יפה מאיה, 3 קילו... בשבוע הראשון!"

אני מודה שהתאמצתי... ואכלתי לפי התפריט... אבל... תעשי טובה!
פסח! מצות! (37618783838 קלוריות לכל מצה.)
אין מצב בחיים שעם כל המאמץ והרצון (והגפילטע-פיש) אני ירדתי 3
קילו... לא רק כי זה לא הגיוני לפי האוכל... אלא גם כי לא
רואים עלי שרזיתי בכלל! אם אני כבר מרזה 3 קילו... לפחות
שייראו!
אני בסך הכל שוקלת 80 ק"ג... (אני גבוהה מאוד!) אז אם ירדתי 3
קילו אמורים לראות את זה! זה לא כמו שבן אדם ששוקל 200 קילו
יורד 3 קילו ואז זה לא משמעותי... זה ירידה משמעותית...
בקיצור, הבנתי שהיא מבלפת... ובדקתי בבית מה המשקל אומר...
ובאמת ירדתי... אבל קילו אחד... אז אני ממשיכה בדיאטה... כי
אני יורדת באמת... אבל לא בכמויות שהיא אומרת (הלוואי שכן. תוך
4 שבועות הייתי 12 קילו פחות ולא הייתי צריכה יותר דיאטות...)

מצד אחד הדיאטה הזאת זה כיף... כי מה שתמיד הייתי קונה מהכסף
שלי (במבה... שוקולד... וכו') עכשיו נמצא בתפריט ואימא שלי
קונה את זה וכשאני אוכלת את הדברים האלה לפי התפריט אני לא
מרגישה שחטאתי - כי זה מותר...
אבל מצד שני... זה לא מותר מספיק... ואני כל הזמן רעבה...
מחפשת עוד משהו להכניס לפה... אז אני אוכלת כל החיים תפוחים
ואגסים... אבל כמה אפשר? זה מוגזם... יש גבול כמה תפוחים בנאדם
יכול לאכול ביום... אז אני מגניבה פה ושם איזה במבה או שוקולד
שלא בתפריט... ואז שוב הרגשת החטא חוזרת אלי...

לפעמים אני מגיעה למצב של תסכול... חושבת לעצמי "למה הכוסית
הזאת שם אוכלת עוגת שוקולד בגודל האוקיינוס האטלנטי ועדיין
נשארת כוסית ואני אוכלת תפוח ועדיין נשארת שמנה?"

אבל התסכול הכי גדול (ותמידי) מגיע מהקטע של בנים...
אני מאוהבת באותו ילד כבר שנתיים... היינו ידידים... בערך...
אנחנו כבר לא... הוא לא רוצה אותי... בטח שלא אוהב אותי... אבל
אני (למרות שקצת שכחתי) עדיין אוהבת אותו מאוד בתוך תוכי...

האמת שכל מה שאני רוצה זה מישהו חמוד שיהיה חבר שלי... שיאהב
אותי... יחבק אותי... ישלח לי איזה אס אם אס חמוד מתישהו...
יתקשר בלילה להגיד לילה טוב...
רק שיאהב אותי... שיהיה לו אכפת... שאם אני רוצה שמישהו יתמוך
בי הוא יהיה שם... שאני אשלח לו איזה אס אם אס בבוקר שחלמתי
עליו...
מישהו שיהיה לי...

עוד לא היה לי חבר אמיתי אף פעם... עוד לא התנשקתי... עוד לא
חוויתי אהבה אמיתית והדדית כמו שרוב האנשים בגילי חוו או
חווים...
כל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה כל העיניים שלי מוצפות בדמעות
ואני מתחילה לבכות בלי לחשוב בכלל...
כל כך הרבה רגש ואהבה צבורים בתוכי ואין לי למי לתת אותם...
פשוט אין...
אף אחד לא רוצה אותי... אף אחד לא מתקרב אלי...

חברה שלי אוהבת מישהו שאוהב אותה... כל היום הם מתכתבים באס אם
אס ונפגשים ומדברים בטלפון... בכל דקה פנויה הוא מתקשר אליה...
הוא אומר לה שהיא יפה ומתוקה... ורומז לה המון... אבל היא
משחקת בו (למרות שהיא אוהבת אותו) הם מחזיקים ידיים, מתחבקים
ונוגעים אחת בשניה כל הזמן... אבל לא מתנשקים... לא מתקרבים...
לא מודים באהבה הזאת...
מטומטמים... כל החיים אני אומרת לה "תעשי כבר משהו... תעשי את
הצעד הזה... את תראי כמה טוב זה יביא לך אחר כך..."
אבל היא עונה לי את אותה התשובה "אני מתביישת... לא נעים לי...
אני לא יכולה להתנפל עליו ולנשק אותו..."
אני לא יודעת מתי הסיפור הזה ייגמר... ואיך הוא ייגמר...
הבעיה היא שהוא לא יודע שהיא אוהבת אותו (אבל היא יודעת שהוא
אוהב אותה) אז הוא שומר אותה קרוב... אבל אם היא לא תעשה משהו
בסוף יימאס לו... הוא יחשוב שהיא מעונינת רק בידיד ויעבור
למישהי אחרת... והיא תתאכזב... מאוד... מאוד... כי היא אוהבת
אותו באמת...
אני הזהרתי אותה... אבל היא "מתביישת"...
אם אני הייתי במצב הזה הייתי מנצלת את האהבה הזאת... לא הייתי
זורקת אותה לפח...
אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים
אלוהים נותן את הבנים הכי חמודים ואוהבים לבנות הכי כלבות
את הבנות הכי מתוקות ורגישות לבנים הכי כלבים
ולי הוא לא נותן כלום... ולי יש כל כך הרבה מה לתת...
אין למי...
אף אחד לא רוצה לקבל... לא ממני בכל מקרה...
למה?
5 ק"ג