אתה תקרא, ותחשוב שזה עליך,
אבל זה לא

לעולם לא אבין איך שפתיך אף לא רעדו, כשירית לעברי בכזאת פשטות
מזויפת של דבר מה בכך, את צרורות נטיפי הקרח החדים ביותר,
שנשלחו כאילו במיוחד בכדי להקפיא אותי.
וידעת, ידעת שלבי, שבקושי פועם גם כך, לא יהיה מסוגל לספוג
את עוצמת הכאב שנורתה לעברו.
ובכן, אהובי, כתמיד-
צדקת
הנה, אני פה מוטלת חסרת אונים לרגליך
בזכותך.
ואתה מאושר ומסופק, כי הצלחת לגרום לי לחוש ברגע אחד
מה שהעברתי אותך סבל של חצי שנה.
אתה מביט בי-הישר לעיניים
מיזוג של הבהיר שלך, והחושך שלי
ורואה את הכאב שהחדרת בי-
ואדיש.
אדיש כמו שהייתי אני.
אפילו אצל חבריי לא חיפשתי נחמה אחרי העלבון הנספג,
הזלזול שלך בי.. הנסיון הכואב להפוך את האהבה הגדולה
למשהו כל כך זול-
אותי.
איפשהו עמוק בי הרגשתי שזוהי הנקמה המתוקה שלך-
שזהו היה הרגע שלו חיכית מזה חודשים בכדי לסגור את
מעגל הכאב שלך, ושעלי לפנות לך את הדרך,
ולתת לזרקורים להאיר עליך הפעם.
כשבכיתי, הרגשתי שזה המגיע לי-
זהו זמני.
אתה בכית אז,
היום אני בוכה.
הוגן, לא כך?

רק שאתה עוד לא יודע דבר מה שאני כבר יודעת-
אהבת אותי. עדיין אהבת.
אבל כבודך הרמוס לא הרשה לך להודות בפני.
ואולי..
אולי גם לא בפני עצמך.
יום אחד תתעורר, כמו שהתעוררת אז וידעת,
ותשנא את עצמך כמו שאני מתעוררת ושונאת את עצמי
כל בוקר מחדש,
על סיפור האהבה שגווע בזרועותינו