השעון מתקתק באוזניי, אך אני איני שומעת אותו, הוא קיים
במציאות אחרת ואני לא שם.
אני מביטה במראה, אך דמותי לא נשקפת, רק החדר נשקף.
אני יוצאת לרחוב, הרחוב סואן אבל איש לא שם לב שאני קיימת. אני
הולכת לבית הקברות, שם אין איש מלבדי, אני מתיישבת ליד הקבר
שלך, אך אתה?! כנראה שגם אתה לא שם לב שאני נמצאת לידך. דמעות
זולגות חרישית על לחיי ואני חושבת שמאז שעזבת אותי, אני לבדי
בעולם אף אחד לא מכיר אותי אף אחד לא מבין אותי ואני בודדה
בלעדייך. נשמתי זועקת וליבי בי בוכה ואתה לא שם כדי להרגיע
אותם.
מה לי ולחיים בלעדייך רק סבל אני רואה כאילו ואני לובשת חליפת
יגון וסבל. אני מיואשת כל כך, מה לעשות בחיי? עכשיו שאתה לא
כאן כדי לתמוך בי ולהגן עלי. כבר פעמים אנסו אותי וא יכולתי
להתנגד כי לא הייתה לי תקווה שתבוא להציל אותי. באו לגנוב
בביתי וגנבונ לי את רכושי ואני ישבתי על הספה ובכיתי לא רציתי
כלום מלבד להיות איתך שוב. אני מתפללת שתחזור, אך כנראה שלעולם
לא תחזור. אני עדיין בבית הקברות וגשם שוטף את דמעותי. אני
מפחדת רוצה לחזור לבייתי. אך אין מי שיבוא לקחתני. אני צופה
בשלולית, אך גם שם דמותי לא נשקפת, כי הרי אני בעולם אחר.