זה היה יום ששי בבוקר, היום הראשון של שנה ב', סמסטר א', קורס
פסיכולוגיה התפתחותית. עמדתי מול לוח השיבוצים וחיפשתי את הכתה
שלי בעיניים חצי סגורות. הייתי כל-כך עייפה, עד היום קשה לי
לקלוט איך נהגתי את כל הדרך מנתניה לעברית. לא אישרו לי מעונות
באותה שנה.

איך שהסתכלתי עליו ידעתי שהוא מוכר לי, אבל לא הצלחתי להיזכר
מאיפה. מוזר איך ידעתי שאני הולכת להצטער על זה כשהורדתי את
התיק שלי והנחתי אותו על הכסא לידו. בתנועה אינסטינקטיבית הוא
משך את הספרים שלו הצידה כדי לפנות לי מקום, לא ממש הסתכל
עליי, אבל חייך.

במשך כל השיעור לא הזיז את מבטו מהמרצה הזקן, לא אמר כלום,
השתגעתי. סגרתי את הספר בכעס וכבר עמדתי להתייאש, ואז הוא שאל
אותי איך מכל האולם הגדול בחרתי להתיישב דווקא לידו. החלפנו
טלפונים.

בפגישה השלישית הזמנתי אותו בקול רועד לעלות לקפה, מתרגשת מעצם
המחשבה, תוהה אם זה בסדר ומשכנעת את עצמי שכן. הוא אמר שמזמן
לא שתה קפה, אז למה לא. לא הלכנו ללימודים בבוקר שאחרי.

רק לקראת סוף הסמסטר הוא סיפר לי שהוא בכלל סטודנט לפיזיקה. את
הקורס בפסיכולוגיה התפתחותית הוא לוקח רק בשביל שאשתו תהיה
מרוצה. לא הייתי עייפה בכלל, ובכל זאת הרגשתי איך העיניים שלי
נעצמות מעצמן כמו באותו בוקר של תחילת הסמסטר, מול לוח
השיבוצים.