היא נעמדה מאחורי וצפרה לי, אבל אני לא אחד שנגרר לפרובוקציות
בקלות, אז עצרתי בצד והמתנתי.
היא חלפה על פני, המשיכה לצפור והראתה לי את הסימן המוסכם
לחוסר שביעות רצון מהעולם בכללו וממני בפרט.
חזרתי לנתיב והמשכתי בנסיעה נינוחה, נפגשנו שוב ברמזור הבא
וכשאני אומר נפגשנו אני מתכוון לכך בצורה המילולית ביותר
שניתנת לפירוש, פגוש לפגוש, מנוע לבגאז'.
היא המשיכה בנסיעה איטית עד למפרצון הבא, כשהיא דואגת לצפור
בצורה רציפה, אני המשכתי מאחוריה, מאותת מכל הכיוונים, עצרנו.
היא יצאה, אני נשארתי בפנים ופתחתי את החלון בצד הנהג.
היא טרקה את הדלת בצורה חזקה ופנתה לאחורי המכונית.
המראה שלה היא מרשים מאוד, אישה גבוהה, בעלת שיער אדמוני
מתולתל, עיניים ירוקות בורקות ושפתיים חושניות, היא כרעה
והביטה בחלקה האחורי של המכונית ואני גם כן הבטתי בחלק האחורי,
שלה. היא העבירה את ידה על דפיקה קטנה בצד השמאלי של תא המטען,
אני העברתי את עיני על ישבן מושלם שהיה עטוף במכנס שחור צמוד,
אני בספק גדול אם הדפיקה הייתה קשורה באיזושהי צורה למפגש הקטן
שהיה ביננו ממקודם, אבל באותו הרגע הייתי מוכן להודות גם ברצח
של ארלוזורוב אם הייתי צריך. היא קמה ונעמדה ממולי, מבליטה את
החזה ומניחה את הידיים על המותניים, היא נראתה מהורהרת במקצת,
לבסוף התקרבה ונעמדה לצידי. תחילה התכופפה אך מיד חזרה בה
ושלחה יד לעבר הדלת, ואני באינסטינקט ילדותי לחצתי על הכפתור
לנעילת הדלתות. היא האדימה מכעס ואני רק נהייתי יותר נלהב.
"מה לכל הרוחות..." היא נשתתקה, כפי הנראה לא ידעה כיצד לסיים
את המשפט בצורה המיטבית.
"למה בכלל יצאת מהמטבח?!" באמת שאינני יודע מה עלה בדעתי שגרם
לי להגיד את אחד המשפטים שיכולים בקלות הרבה ביותר להוציא אישה
מדעתה ובמיוחד באותה הסיטאוציה שבה הוא נאמר, אך את הנאמר אין
להחזיר וכל שנותר לי היה להמתין לתגובה. יכולתי בקלות לראות את
סף העצבים עולה ואני בטוח במיליון אחוז שאם היה לה איזשהו וריד
שאחראי על עצבים בפניה החלקות והמושלמות הוא כבר מזמן היה
מתפרץ ונותן לי אגרוף.
פתע, ללא שום התראה מראש, פרצתי בצחוק מתגלגל והיא נסחפה אחרי.

פתחתי את הנעילה ויצאתי החוצה. נעמדתי למולה, היו לה עקבים
גבוהים כך שעמדנו כמעט פנים אל מול פנים. הצחוק הרעיד את כל
גופה והרגיע אותה במידה רבה. ניגשתי אל קדמת האוטו והבטתי על
הפגוש בעיון, מיד יכולתי להבחין בשיפשוף קל ובמקבילו בחלקה
האחורי של המאזדה 6 שלה. זה אגב לא היה השיפשוף הראשון וגם לא
האחרון וכפי שהערכתי מקודם לדפיקה הקלה בצידו השמאלי של התא
מטען.
חבל, מכונית כזאת, כמעט חדשה לגמרי עם כל-כך הרבה שיפשופים
ודפיקות.
נו מיילא, הבחורה שיצאה מאותה המכונית הייתה ללא רבב כך שלמעשה
לי לא היה על מה להתלונן.
חזרתי לפורד פייסטה שלי, "פעם ראשונה שלך, אהה חמודה?" היא
הביטה עלי במבט מוזר.
"לא נורא מותק, קצת צבע וזה נעלם כאילו ולא היה מעולם." ליטפתי
אותה בעדינות והמבט המשיך ללוות אותי. עזבתי את המכונית
והתקרבתי אל הבחורה. הושטתי יד והצגתי את עצמי.
"איל מולוטוב, כן, כמו הוודקה אך ללא שום קשר." חייכתי והבטתי
בעיניה.
"רומית שילון, כן, כמו דן ויגאל אך ללא שום קשר." היא לחצה את
ידי, איזו אחיזה רכה ועדינה ואיזה שם נפלא זה רומית, כך לפחות
חשבתי לעצמי. אבל מדוע הוא נשמע לי מוכר?
"אז מה את אומרת? נסיבות לא מי יודע מה טובות להיפגש, אה?"
המבט המוזר הפך למבולבל.
"כן, אין ספק שהנסיבות הן גרועות למדי. אגב, אני מצטערת על מה
שעשיתי מקודם, פשוט מיהרתי נורא
ואת נוהג כמו, כמו..." איזו מתוקה, אני אעזור לה.
"כמו בחורה! את יכולה להגיד את זה, אני לא אעלב." שנינו פרצנו
בצחוק, נראה לי שיש לנו פה פוטנציאל רציני.
"אז תגידי לי, רומית, מאיפה את?" הגיע הזמן לברר כמה פרטים
אחרי שסוף סוף שברנו את הקרח.
"אהה, אני מגיע מהצפון הכמעט רחוק, קיבוץ גבת. אתה מכיר?"
בחייה, אני לא מאמין.
"בחייך, אני לא מאמין. אני ממגדל העמק, מה הסיכוי ששני צפוניים
כמונו יפגשו באמצע ת"א ביום שני,
 בשמונה בבוקר..."
"כנראה שסיכוי די גדול." איזה חיוך נהדר יש לה. אני דווקא מכיר
מישהו מגבת, מעניין אם...
"את יודעת, אני דווקא מכיר מישהו מגבת. אולי את מכירה אותו,
דנדו שיטרית?" אני דווקא מקווה שהיא לא מכירה, הוא אחד האנשים
היותר נוראיים שייצא לי להכיר, אני אפילו לא יודע מדוע העלתי
את השם הזה.
"אני דווקא מכירה אותו טוב מאוד..." היא חייכה חיוך נבוך
ומתקתק "אנחנו היינו חברים, במשך כמעט שנה." אז מפה השם הזה
מוכר לי!!! בוודאי רומית, החברה של דנדו המגעיל, המגעילה של
המגעיל!!! אני לא מאמין, למה בכלל שאלתי?! ואם לא הייתי שואל
ומגלה יותר מאוחר, נניח באיזה רגע אינטימי... איכס, אני אפילו
לא רוצה לחשוב על זה.
בין רגע, הכל נעלם. הרגשת התאהבות הפכה לתחושת בחילה, שמחה
לעצב, הכל התערבב לי בראש וגם בבטן, הייתי צריך לחתוך ומהר.
"אז בואי נחליף פרטים והחברות ביטוח כבר יטפלו בזה מפה. מה את
אומרת?" היא אפילו לא נעלבה, היא ידעה. היא התלבטה אם לספר לי
או לא ובסוף החליטה שכן וטוב שכך, למרות שעכשיו היא קצת
מאוכזבת. הרי בסופו של דבר נשים הן כמו מכונית, לפני שאתה בוחר
אחת אתה חייב לדעת איפה בדיוק היא עברה דפיקה וכנראה שיש
דפיקות שלא משנה כמה צבע תשים לא תוכל להעלים לגמרי.