א. הזמנה לחתונה
על שולחני מעטפה, לפי גודלה אני כבר יודעת שעוד מעט אצטרך
להיפרד מכמה מאות שקלים. מה לעשות, חתונות זה סיפור יקר. אני
פותחת ומתיישבת, לא להאמין ליאת מתחתנת. עכשיו אני כבר הולכת
לחפש את מרים, לתת לה חיבוק גדול ונשיקה. אמנם אני לא בקטע הזה
של נשיקות אבל מגיע לה למרים. הבת שלה מתחתנת.
כצפוי בשעת הבוקר, מרים בחדר השתייה, על שני טוסטים וקפה. זו
יכולה להרשות לעצמה פחמימות על הבוקר. גזרתה לא השתנתה מאז
פגשתי אותה לראשונה, לפני אולי עשר שנים. כבר אז גרושה,
מגדלת בכוחות עצמה את ליאת. סוחבת אותה לעבודה בכל שביתה של
מערכת החינוך, עובדת בשתי משרות ועוד קצת. העיקר לתת לבת שלה
את הטוב ביותר.
ועכשיו הגיע העת לפרוע את השטר.
"את מתרגשת?" אני שואלת.
"הגיע הזמן. חכי, חכי גם את תתרגשי."
"טוב לי יש עוד זמן, עם בנים זה אחרת," אני עונה, ומתיישבת
מולה על כוס קפה.
"נו, הכל כבר מוכן?"
"כמובן," עונה מרים ומחייכת, את חיוך הכי רחב שאדם יכול לחייך
על הבוקר. והיא כמובן, איך לא, מדווחת לי שהכל כבר סגור ממזמן.
השמלה, האולם, הצלם... והכל ארגנה ליאת. "בחורה נהדרת הבת
שלי."
"תגידי, אני שואלת ומה עם האבא? הזמינה אותו לחתונה?" מה לעשות
אני עדיין בקטע של המשפחתיות. רק לפני שבוע וקצת רקדתי
בחתונה של אירית ואהרון. היא בשנות הארבעים לחייה, הוא כבר
נושק את החמישים. חתונה מהסרטים, עם תזמורת כליזמר של פעם
ושמפניה במעלית, שזה כנראה המנהג של היום. אלה עלו לחופה כשהם
מלווים על ידי ההורים משני הצדדים. מוקפים בידידים ובני משפחה
שטרחו והגיעו מכל קצווי תבל.
עוד אני חושבת על אירית והחתונה שלה, ומרים מניחה את הטוסט
כעומדת לפני נאום חשוב. "אבא של ליאת? השתגעת. הוא אף פעם לא
שם עליה קצוץ. כשהייתה קטנה. היה מבטיח לבוא, והיא הייתה עומדת
שעות על המרפסת מחכה לו, בוכה. היו שנים שאחרי כל ביקור
שבוטל, היינו רצות לחדר מיון בגלל התקף קצרת . ואז יום אחד
אמרה לי, "אימא, די, אני לא רוצה שימשיך לשחק עם חיי, טרקה לו
הטלפון בפרצוף וזהו. מה אגיד לך, לקח לה זמן עד שקיבלה שכל
והפסיקה לחכות לו."
"והוא מעולם לא ניסה לחדש מגע?"
מרים צוחקת צחוק מריר, ולא צריכה להסביר יותר, אני מבינה, אבל
לא מניחה. "ומה עם הסבא והסבתא? הם לא ניסו, הרי זו הנכדה
שלהם."
"אולי ניסו איזה פעם או פעמיים, אבל נזכרו מאוחר מידי."
"את כועסת עליו?"
מרים מתבוננת בי מזווית עין, "כבר מזמן שכחתי ממנו. יש גברים
שיודעים כיצד להיות אבות ויש כאלה שכנראה לעולם לא ידעו. את
יודעת שהתחתן עוד פעם ואחר כך התגרש. הבן שלו מהנישואין
השניים, כבר בטיפול פסיכולוגי שנים. יצא כזה דפוק...
ומתוסבך...
בחדרי אני חוזרת ומעיינת בהזמנה ומבחינה בפרט שקודם נעלם
מעיניי. מצד הכלה רק מרים בת עמי חתומה על ההזמנה, האב אינו
מוזכר, כאילו מת. ולי, משום מה, עדיין צובט בלב על אבא שהיה,
ונמחק.
ב. לא להיפוכונדרים
כמה מידידי הטובים הם היפוכונדרים, כאלה עם תעודות. יד ימין
כואבת, מרימים טלפון, "תגידי יכול להיות התקף לב?" השתן
האדים, "תגידי זה לא גידול בדרכי השתן?" בכל פעם אני מנסה
לשלוף את הידע שלי, שאינו רב ובטח לא מתחדש. לרוב קל לי לומר
זה שום דבר, לא תמיד. "יד ימין כואבת, אולי... בגלל עבודה
מאומצת ליד המחשב?" ו..."השתן אדום, אולי אכלת סלק?" לפעמים
גם אני נלחצת, ומגיבה בקול הכי רציני שאני יכולה למצוא שיש
לפנות למומחה. אז הקטע הבא - לא מיועד להיפוכונדרים.
כשנאווה התחילה עם כאבי גרון, אפילו לא צלצלה לרופא המשפחה.
תגידו לי, מי היום מצלצל לרופא המשפחה בגלל שפעת. אז ביום
הראשון עוד סחבה בעבודה, מתלוננת על כאב ראש וחולשה. ביום השני
כבר נשארה במיטה, הזמינה את האימא לשמור על הילדים, להכין אוכל
לבעל, קניות סידורים. ביום הרביעי כבר הלכה לרופא, לא יכלה
יותר. קושי קל בבליעה, והידים בקושי זזות. נראית נורא ומרגישה
זוועה.
והרופא, בדק, האזין לריאות, רשם אנטיביוטיקה. וברגע האחרון
ממש, החליט גם לקחת קצת דם, שיהיה. ונאווה עדיין לא מרגישה
טוב. מתלוננת על נימול ועל העדר תחושה בכפות הרגליים, חשה חסרת
אונים. כמו תמיד במקרים כאלה, מרים הבעל המודאג טלפון לידידת
משפחה, שמייעצת, "אולי תיפנו לרפואה אלטרנטיבית. אם
אנטיביוטיקה לא עוזרת, אז כנראה צריך ללכת למישהו שבאמת יודע."
הבעל הספקן מעורר עליו את זעמה של החברה, גם של אישתו, כשמחליט
שצריך לתת צ'אנס לרפואה הקונבנציונלית. עוד יום עובר, החולשה
גוברת, מופיע קוצר נשימה, ואז מגיע טלפון מרופא המשפחה תשובות
המעבדה חזרו, לא טוב. ונאווה כבר באמבולנס בהול בדרך לבית
החולים.
ככה סתם משפעת קלה, מובלת נאווה ליחידה לטיפול נמרץ, ולא עוברת
שעה קלה והיא כבר מונשמת.
זוג צעיר. נאווה בת 25, אבי בן 28. שני תינוקות בני שלוש ושנה.
ומה עושים עכשיו? מזל שיש הורים משני הצדדים שמתגייסים לסייע.
כמה זמן שבוע, שבועיים? כמעט חודשיים הייתה נאווה מאושפזת
בטיפול נמרץ. לאט חולף השלב החריף של המחלה, נאווה יכולה
להתחיל לחייך? עוד לא. המחלה שאצל רוב האנשים חולפת כלעומת
שבאה, מותירה בה את סימניה. חולשת שרירי רגליים, ידיים. מתקשה
בישיבה, מאוד מתקשה בהליכה. והיא עכשיו בשיקום. נא לא לדאוג,
מדובר במחלה מאוד נדירה הנקראת בשם ג'יליאן ברה ( Guillian
Barre syndrome ) שלרוב חולפת כמעט ללא סימנים או סיבוכים אבל
יש כאלה שפחות מאושרים... כמו נאווה.
שנה אחרי ה"שפעת", והחיים איך שהוא חוזרים למסלול. שלוש פעמים
בשבוע נסיעות לשיקום - לפיזיותרפיה. מטפלת צמודה 24 שעות
ביממה. והבעל? הבעל ילד טוב ירושלים. אפילו לא פוזל לצדדים.
שלוש פעמים ביום מתקשר לנאווה שלו. "את בסדר, צריכה משהו?"
חוזר מוקדם מהעבודה , מסיע את הילדים לחוגים. אפילו למד לאפות
עוגות יום הולדת כי לנאווה קשה. השכנה ממול עושה עיניים
וממתינה. אולי יום אחד יישבר? אבל הוא דוחה אותה בנעימות
אסרטיבית. אתם צריכים לראות אותו מכרכר סביבה, שופע עליה רוב
חום ואהבה ולא שתגידו שנשואים מאתיים שנה... כולו כמה, חמש
שנים?
שני גברים. חבל שאין שום אפשרות לסמן אותם במרקר, שנדע להבחין
מראש, עוד בשלב החיזורים. |