3/08/2003



"נהדר!" חשבתי,
ככה אפשר לפחות להתחיל משהו.

"אבל איפה יש?"
מיד נתקפתי הרהורים.
כאילו שלא הספיקו לי אלה של אתמול.
"אולי צריך למלא את הטפסים האלה שנחים בשלווה מתחת לערימה
בשולחן"
הפעם הייתי יכול להשבע שזה לא הייתי אני ששאלתי.
ועוד יש לי סיבה-
אין לי מושג מה זה שולחן.

ככה זה שמגיל שלוש אתה רגיל לישון על כיסאות.
ולא סתם כיסאות - כאלה עם ריפוד של עור,
עתיקים עם ריח של פעם.

אצלנו בבית אף פעם לא החזיקו מדגם חדיש יותר.
הקונספציה היתה
"מה שיותר ישן יותר טוב".
אף פעם לא הבנתי את ההורים שלי.
אבל ככה זה שאבא דובר פלמית ואמא ניב נורווגי מוזר
ואני בקושי דובר עברית בכלל, מדבר עם שגיאות כתיב.

גדלתי על סיפורי גבורה,
אבל מעט מפוקפקים נוכח העובדה שמשום מה
כולם סוברים שבריחה מספינה טובעת
מוציאה לנו שם רע.

בגיל חמש מצאתי את עצמי ברחוב, מתידד
עם סוג של אוגר.
קראתי לו אוגי, והוא מצידו לא הגיב.
אחר כך חזרתי הביתה כי כבר נהיה מאוחר.
"מחר אני אשלים את השיעורים"
הבטחתי לעצמי, וכרגיל לא קיימתי,
כי הבטחות שמקיימים צריכות להיות מיוחדות.

וככה אני מתגלגל ועובר ממוסד אקדמי אחד לשני,
בלי להבין בכלל מי הסיק שיש בי איזשהו שמץ של גאונות.
מבחינתי שיקראו לי גאון ורק יפסיקו להסתכל.

פעם הצלחתי להבין שמישהו מהסגל אמר לאחד אחר,
אחד מהסוג שלובש את המדים המוזרים-
שהאינטיליגנציה שלי דומה לשל ילד בן שש.

לא ידעתי אם לחוש פגוע או לא.
תמיד תחושת הגאווה הזאת צפה ועולה.
התחושה שבלעדי- בני האדם יהיו חולים יותר,
זקנים יותר, ואפילו בעלי שיער יבש יותר,
לא עוזבת סתם ככה.
היא נדבקת ואי אפשר לברוח ממנה,
אולי רק כשתופסים אותך, עם הזנב מקופל.

לאחר משא ומתן מתיש ביני לבין עצמי
קפצה אלי התודעה הזאת
שכנראה חיכיתי לה כל הזמן הזה.
זאת שמסבירה את כל הריח הנורא מסביב.
כאילו אני נמצא בנגריה.
כאילו אני רק רץ ורץ- ונשאר באותו מקום.
תחושה שגרוע ממנה היא רק ההתרוצצות סביב הזנב שלך.
התלות הנוראה הזאת באנשים מבחוץ,
הצורך העז לשבור את הסורגים ולברוח-
הבנתי שלהיות עכבר,
זה מחייב.

פשפש שכמוני.