"איזה מזג אוויר יש היום מה?" הוא שאל אותי מנתק אותי מהמחשבות
שלי
"כן" עניתי בלי לחשוב
"רוצה להגיד לי על מה את חושבת?"
"לא, אני מעדיפה שלא" המשכתי להסתכל בחלון נזכרת ברגע הזה
מלפני שנתיים, מנסה שהדמעות לא יעלו לי מחדש...
"מה אתה רוצה?! שאני לא אסע? רק בגללך? אתה יודע כמה ההזדמנות
הזאת חשובה לי, אתה יודע כמה זמן אני חיכיתי רק לזה!"
"אני יודע, אבל יש לך פה את העבודה שלך ויש לך פה או-אותי את
באמת רוצה לעזוב את כל זה רק בשביל הזדמנות מחורבנת באיזה
עיתון בלתי נודע!? שלא שמעו עליו בכלל? לנסוע לניו-יורק לעזוב
את הכל, כל מה שבנית פה?!"
"אין לי ברירה אחרת. ולידיעתך העיתון הזה מאוד נודע אולי לא
בישראל, אבל בניו-יורק הוא נודע מאוד!" התחלתי לצעוק מגנה על
העיתון שאני עדיין לא עובדת בו
"אני לא יודע מה להגיד לך, יסמין"
"למה אתה מתעקש לקרוא לי ככה?" אמרתי עכשיו ברוגע עם חצי חיוך
וחצי דמעה.
"איך? יסמין? זה השם שלך"
"זה כבר לא השם שלי... אתה יודע את זה"
"אני יודע, אבל אני אוהב אותו אני לא אוהב את השם הזה, יעל...
זה שם רגיל"
"ואני לא אוהבת את השם יסמין בסדר?"
"מתי את צריכה להגיע לשדה התעופה?" הוא עוד פעם ניתק אותי
מהמחשבות.
"שנייה אני אבדוק" פתחתי את היומן שלי לראות מתי אני צריכה
להגיע
"ברבע לשלוש. מה השעה עכשיו?"
"השעה עכשיו 1:00" הוא ענה לי
"אז בסדר" עניתי לו
"אז זהו? את החלטת?" הוא שאל אותי
"כן, החלטתי. אני נוסעת, אייל. אני חייבת..."
"את לא חייבת כלום" הוא אמר בקושי רב
"אני כן, ואתה יודע את זה" שנינו עצרנו את הדמעות שלנו לא
רוצים להראות לשני עד כמה אנחנו פגועים עד כמה הלב שלנו עכשיו
נשבר.
"אני לא יודע את זה, ואל תכניסי לי מילים לפה" הוא אמר לי,
רוצה להתחיל ריב קטן
"אני לא רוצה..." אמרתי לו הוא הבין למה התכוונתי.
"
אני לא רוצה להאמין שאת תעזבי אותי רק בגלל העבודה הזאת
שלך"
"אל תאמין, ככה כשאני אחזור-" הפסקתי באמצע, מבינה משהו שלא
נאמר"אתה תחכה לי, נכון?"
"אני לא יכול להבטיח..." הוא אף פעם לא היה מבטיח לי דברים.
"אתה כן!" צעקתי עליו "אתה חייב לחכות לי...!"
"יעל אני אחכה לך כמה שאני אוכל... אבל אני לא יכול לחכות פה
לנצח בגלל הבטחה מטומטמת... את צריכה להבין את זה"
"רק תבטיח לי, בבקשה... אני מתחננת. ככה אני אוכל לחיות שם
ולדעת שאתה מחכה לי, פה"
"א-אני לא יכול" הוא אמר ואז אזר את כל הכוח שלו "תני לי
להבין,
את זאת שעוזבת
ואני צריך להיות זה שמבטיח הבטחות!?"
הוא התחיל לכעוס
"אני גם מבטיחה שא-"
"אל תבטיחי לי יעל... אני שונא הבטחות אף אחד במילא לא מקיים
אותם..."
"אבל אני כן, אתה יודע שאני כן"
"אני לא יודע כבר כלום..." הוא אמר
"אני רוצה להבטיח בשבילי,
בשבילנו"
"אם את עוזבת, יעל, את צריכה לדעת שרוב הסיכויים
ששנינו לא
יהיה קיים יותר" הוא אמר. לא מביט בי יותר.
"גבירתי את בסדר?" הנהג שעצר הסתכל עליי בוכה, כנראה שלא
יכולתי לעצור את הדמעות בסוף...
"כן, כן אני בסדר גמור" אמרתי לו וניגבתי את הדמעות מהעיניים
"מה קרה?" הוא שאל בלי להתייחס לזה שאמרתי לו שאני בסדר
"כלום לא קרה, תיסע יש לך ירוק" הוא הסתכל אל הרמזור ואז אליי
ואז התחיל לנסוע ממלמל משהו כמו 'בחורה מוזרה'
"אתה לא מתכוון למה שאתה אומר"
"אני כן, יעל, את יודעת שאני כן" אני באמת ידעתי. למרות שהוא
לא היה מבטיח הבטחות הוא תמיד היה אומר את האמת, ותמיד שהוא
היה אומר שהוא יעשה משהו הוא היה עושה את זה בלי הבטחות
והשבעות למינהן.
"
שנינו תמיד יהיה אייל" אמרתי לו מחזיקה לו את היד חזק חזק
"
שנינו, יש עכשיו בהווה, בעתיד אני לא יודע..."
"אייל, אתה לא יכול לתת לי כזה דבר, כזאת בחירה..."
"אני לא נותן לך לבחור, אני יודע מה את תבחרי. תודי בזה את כבר
בחרת..." זהו. הוא הפסיק להיות מאצ'ו והתחיל להזיל דמעה.
"למה להרוס תדמית אייל?" צחקתי וניגבתי לו את הדמעה הקטנה אבל
הכל כך גדולה הזאת .
הוא גם צחק, אולי זה היה צחוק של עצב אבל עדיין זה היה צחוק.
"בשבילך יסמין אני אהרוס הכל"
"ומה בשביל יעל?"
"בשביל יעל... אני אחשוב עליה... תמיד" הוא הסתכל אליי לתוך
העיניים.
הוצאתי לו את האולר מהכיס וחרטתי על השולחן אייל+יעל
(יסמין)=לנצח...
"הגענו, זה 50 דולר"
"בבקשה" חיפשתי חמישים דולר בשביל הנהג בזמן שהוא הוציא לי את
המזוודות ושם לי אותם על העגלה
"תודה. להתראות" אמרתי לו. הסתכלתי על המונית הזאת, הסתכלתי על
העיר הזאת, ניו-יורק, בפעם האחרונה ונכנסתי אל שדה-התעופה.
זהו, עברו שנתיים אני עברתי את זה...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.