אחרי 20 שנה, כתבתי את הסדרת טלוויזיה על החיים שלנו, בדיוק
כמו שהבטחתי לך אז כשישבנו בתחנת האוטובוס הריקה ברחוב הירקון
אחרי בילוי של יום שישי גשום. ובסדרה שלי דייקתי בכל הפרטים.
ליהקתי לתפקיד של ענת הבלונדינית ילדה בת שש-עשרה, בלונדינית
עם גשר בשינים כמו שענת הייתה. ולמוכר במכולת שמתי רטייה על
העין כמו שהייתה לו במציאות, וגם את כמו שהיית, יפה ומושלמת.
והאני שבסדרה אוהב אותך כמו שאהבתי במציאות. אולי אפילו יותר.
וכל הדיאלוגים, בדיוק כמו שזכרתי, וזכרתי הכל, בייחוד את אותו
דיאלוג שהיה לנו בתחנת האוטובוס ברחוב הירקון, באותו לילה בין
שישי לשבת. ובחרתי לוקיישנים מצוינים, יצרתי קשר עם הקבלן של
המגדלים החדשים בעיר, ושכרתי כמה דירות לצורך הצילומים. ואת
הדירה של ההורים שלך עיצבתי כמו שתמיד רצית שהיא תראה, עד שהיה
אפשר להתבלבל ולחשוב שהסדרה הזו היא על החיים שלנו כמו שאת
היית רוצה שהם יראו, אז, לפני 20 שנה, עם כל הפנטזיות הדביליות
והמחוספסות של שנות השמונים.
רק בדבר אחד לא דייקתי. בסדרה לא שברת לי את הלב כמו ששברת
במציאות. בשבילי היית האהבה הראשונה, מושא אהבתי במשך המון
זמן, ובשבילך הייתי מיסטר-נייס-גאי, אבל בשביל הסדרה אנחנו
סיפור אהבה בלתי נשכח.
ואת התוצאה תוכלי לראות בערוץ שתמיד אהבת, אם עדיין תזכרי.