פנים יפות
מונחות על צד הדרך,
פנים קפואות
בליל ירח חם,
רק אור הלבנה מאיר
את לחייה,
וכינורות הזאבים נותנים קולם.

זהו מחזה מופלא ותמוהה
על אותה הנערה שבשדות,
היא שם עומדת קפואה בלי נוע
חמושה בשלל צמות דקות,

והיא הייתה חלשה מהלילה
והירח נתן לה מכוחו,
שם ניצבת היא שקועה, מעורפלת
ומחכה שהגורל ייתן לה מאורו.

ואז אדון המרכבה הגיע,
ואותה לקחת הוא רצה,
והיא הביטה בו במבט מפתיע,
ושאלה "האם זהו זמני ללכת איתך?"

והוא שתק לרגע והביט בה,
הוא הביט בפניה הקפואות,
הוא הסיט ראשו כלפי מטה,
ואמר דרכי האל הן נסתרות.

אותה ילדה,
אותם פנים קפואות
ילדה יפה, עטורה בשלל צמות,
אותו שדה, אותו ליל ירח
מעלה בי זיכרונות.