חצות, תיקתוק בדלת.
לאחר כל כך הרבה זמן שלא התראינו.
ניצבת שם קפוא ובודד. הבטת בי ואני דקרתי אותך במבט החד.
"טוב ליראות אותך" לחשת בקול חנוק משהו, בנימת געגוע.
לא היה ברור למה ציפית.
התקרבת כאילו מבטיי לא פצעו די וחיבקת אותי חזק עד שחשתי את
ליבך עומד להתפרץ החוצה מרוב כאב. אז נצמדת בקצה האף אל צווארי
הרך והסנפת אותי אט אט, עד כלות.
חשתי את אותן רעידות וצמרמורות שעברו בך באותם רגעים.
כמו מסומם. השפלת מבט. פתאום לא העזת להביט עוד.
"תסתכל לי בעיניים", כמו נהניתי להצליף בך. "לא מסוגל"
מילמלת.
"בוא כנס" אישרתי בביטחון. התיישבת והשתתקת, חיכית לעוד, כמו
עמדת לומר; הכי אותי בעוצמה.
בינתיים המים רתחו.
-"מה תישתה?"  "תה."  "כמה סוכר?"
שאלתי כאילו ניסיתי להפיג את הכאב, אולי להקל, אך אתה הסתפקת
בכפית אחת בלבד.
"אוחח, זה חם." - "מה, נכווית?" היה כה טיפשי מצידי לשאול.
"כן, אבל לא נורא." יותר צפוי מזה לא יכולת להיות.
לאחר זמן מה חשתי בקרירות. ניגשתי לארון והוצאתי ג'קט, אותו
ג'קט שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשנו, נדמה לי שריח הבושם שלך
עדיין לא נדף ממנו, יכולתי לחוש אותו. התכסיתי בו, בריחות
המוכרים והאהובים. "קר, הא?!" אמרת במן הנאה סתמית.
-"להביא לך משהו ללבוש?" "לא, אני בסדר, באמת, אין צורך."
שיקרת.
ראיתי כיצד התכווצת מרוב קור.  "אני יודעת שקר לך!"
"אז חבקי אותי שאתחמם."
שאחבק אותך? לחוש שוב את הכאב שבמגע, את תחושת חוסר האונים
המוחלט, את טירוף החושים הבלתי נישלט, ואת הפחדים שלך שהתרוצצו
בחדר, שצעקו מרוב רצון לברוח. זה מה שרצית?
לא עשיתי דבר. הרי לא הייתי מוכנה שתמות כך בזרועותיי,
כשהמצפון ירדוף אותי עד סוף ימיי. ישבנו כך עד השעות הקטנות של
הלילה.
בכינו, צחקנו, שיתפנו, וחיכית. לא נגעתי.
אינני רוצה לפגוע, אך אתה מתעקש, לא ברור לי למה.
כשהיה כבר באמת מאוחר, כשחשבת שלא אוכל לפגוע עוד, נשקת לי
בלחי. נשקתי חזרה ובאותו הרגע עצמת עיניים, כאילו צבטתי כה
חזק.
מבט אחרון. היית מוכרח.
חייכת כאילו הסכינים שיצאו מעיניי העצובות עינגו אותך.
"תודה, היה כייף. תמיד כייף איתך."
האם באמת נהנית? האם באמת כייף לך בכל פעם שנפגשים?
האם אתה נוהג להתעלל בעצמך על בסיס קבוע?
כנראה שכן.
חתיכת מזוכיסט! זה מה שאתה, מ-ז-ו-כ-י-ס-ט!!!