ניסיתי להרגו, ניסית להוציא את נשמת אפיו ממנו.
נשמתי בכבדות, היה קר.
סקן התחמק מכל מכה ומכה שלי, אגרופיי היו כה קרובים לפגיעה בו.

נפלתי בבוץ לא פעם, את הפרווה זרקתי כבר מזמן.
האלים לא ריחמו עליי, האלים לא הנחו את מכותיי.
לא הייתי זקוק להם.
נהמתי אל עבר סקן, שעמד מתנשף מולי.
לא עייפתי, נלחמתי בעבר, הקרב לא היה הדבר שיעייף אותי, אך
מאסה עליי גישתו של סקן, אחי הוא אינו לבטח, דם קאריסו לא זורם
בעורקיו המזוהמים!
הרמתי את אגרופי וחתכתי את האוויר בדרכי אל פניו של סקן, אם לא
אהרוג אותו, לפחות אשבור את אפו.
הוא הניע את ראשו מעט ימינה ואגרופי החטיא אותו, במהירות
ניסיתי להכות אותו עם ידי השנייה, אך הוא התחמק שנית, מניע את
ראשו מעט הצידה.
ניסיונות חוזרים ונושנים שלי לא עזרו, לא פגעתי במצורע המתועב.

"הכנע אח, אין לך סיכוי" הוא אמר לי ואחז בברכיו, מתנשף.
עמדתי מולו בכעס, מדוע האלים התעקשו להכשיל אותי בכל צעדיי?
"נשבעת לשלום" הוא ציין באוזניי, מחייך במתיקות מבחילה.
"שבועותיי אינן אומרות כלום" ירקתי אל הבוץ, מה הן שבועותיי
בשביל האלים? דבר! לכן הן אינן דבר בשבילי.
"אינך אדם ישר, ציפיתי ליותר מאחי" הוא אמר בקור, עיניו עטו
הבעה נעלבת.
"איני אחיך, ולא אהיה אחיך לעולם, אינך אלא יותר מחלאה, מתפאר
מאחורי כישורי הקרב שלך, אתה לא כלום! וכשתתעייף, אקטוף את
חייך ממך!" קולי נשמע לי מלוכלך ועבה, קול אשר גרם לי להיזכר
ביצור, לא הייתי יותר טוב ממנו ברגעים אלה, אך חשתי מרוצה עם
כך, לא חשתי רע על מעשיי או דרך דיבורי.
סקן צחקק לעצמו בהתנשאות, נראה שהוא פקפק ביכולתי להרגו.
חשתי זעם עיוור, והיה נראה שהזעם עיוור הנחה אותי כנביא עיוור.

אגרופי מצא את דרכו אל בטנו של סקן.
חשתי איך הזעם מתפרק בתוכי כאשר סקן פער את פיו, מאבד את
נשימתו למספר שניות.
קירבתי את פי אל אוזנו "אתה עדיין חושב שאיני מסוגל לנצחך?"
לחשתי לו, אגרופי עדיין קרוב אל גופו של סקן, הוא ידע שאוכל
לגרום לחייו לדעוך.
הוא פחד, ראיתי זאת בעיניו, הוא פחד.
בירכי פגשה את בטנו, סקן נאבק ברצונו להקיא, עיניו עדיין
פעורות, הוא לא יכל להגיב, כאב פעם בו כנוזל שני לדם.
"איך אתה מרגיש סקן? אינך אלה יותר מחלאה גלמודה" צחקתי בגסות.

"לא חשתי מעולם יותר טוב" הוא אמר, מביט אל תוך עיניי, היה
נראה לי שהכאב לא חדר אל תוכו כלל.
הכיתי בו עם רגלי והפלתי אותו אל הבוץ "אינך מושפל?! אינך מבין
שהבסתי אותך?!" צעקתי בזעם והבטתי לכל עבר, מחפש את חרבי,
אכרות את ראשו ואקח אותו כגביע למנצח במלחמה.
"לא פיטר, לא" הוא ציין בקרירות וקם, כאילו לא נפגע כלל.
הזעם עיוור אותי, איך הוא מעז?!
הרמתי את ידי והכיתי אותו, אך כשהזעם נשטף מעיניי לא ראיתי
אותו שוכב לרגליי, הוא אחז באגרופי, אינו מתאמץ כלל.
"אתה מבין פיטר, אני איני מתרגז כל כך מהר, לא ידעתי מעולם
שתצטרך ללמוד מאחיך הקטן" הוא חייך חיוך ממתיק סוד ועיקם את
ידו בתנועה סיבובית, גורם לי ליפול על ברכיי אל תוך הבוץ, אני
הייתי המושפל.
"עכשיו תקשיב לי אח, אני אחיך, אם תרצה בכך או לא" הוא הביט אל
עיניי ברחמים, שנאתי כשריחמו עליי, שנאתי.
"אימנו הייתה בהיריון איתי כאשר היצור תקף, אך אני לא מתי, דמי
התערבב בדמו של היצור, הוא הפך לאבי" הוא דיבר בקול של משי,
משי המסתירה פלדה.
זה... לא... יתכן...
"אני שונא אותו כשם שאתה שונא אותו, הוא היה צריך לתת לי למות,
נאלצתי לצאת מקרבותיה של גוויה, אני נאלץ לחיות כמקולל!" הוא
אמר, וחשתי את הסבל בקולו, את אותו זעם שפעם בי כנגד היצור.
האם יתכן שאנו יכולים להיות שותפים לאותה מטרה? לאותה דרך של
חיים ומסע של נקמה?
"איך אוכל לדעת שאינך משקר? איך אוכל לדעת שאין זה אלא תעלול
שנועד להכשיל אותי?" שאלתי, קולי על סף תסכול וקמתי, בגדיי היו
מכוסים בוץ.
"לא אוכל להוכיח דבר אחי" הוא אמר, בקולו היה ניצוץ של אהבת
אח, קול אשר לא שמעתי מאז שאחי נהרג.
רציתי כל כך להאמין, כל כך רציתי להאמין!
אך משהו בתוכי עצר אותי, ניסה לגרום לי להתחרט, להבין שמשהו לא
בסדר.
הייתי מוכן להיכשל, הייתי מוכן לטעות, הכול בשביל משפחה לאחר
זמן כה רב.
נראה שמחשבתי ניסתה להכשיל אותי מללכת אחר ליבי, ההיגיון הקר
והאכזר אמר לי שאין זה יתכן שאנשים ממשפחתי עדיין חיים.
אך הלכתי אחר ליבי.
התשוקה ללכת אחר ליבי, התשוקה לחוש מקום אליו אני שייך הייתה
זו שהנחה אותי.
הבטתי אל עיניו של סקן, אם ברגעים אלה אתחרט, לא אנסה שוב
לעולם.
"אני מאמין לך, אח" אמרתי לו וחייכתי, חיוך אמיתי אשר לא
התנוסס על פניי זה זמן רב.
אחי חייך אל עברי בחזרה ולמספר רגעים עמדנו דוממים.
"עליי לספר לך על דברים כה רבים!" סקן אמר, והיה נראה כמשתוקק
לשתף אותי בדבר מה.
"אנו נביס יחד את היצור" אמרתי, אפילו עכשיו מחשבות על נקמה לא
עזבו את ראשי.
"נהרוג אותו, כי הוא לא יוכל להביס אחים" סקן אמר וקפץ את
אגרופו.
היה נראה לי שהאושר שהציף אותי היה מהיר מדי, מחשבות ומילים
זרמו מתוכי ואליי במהירות רבה משיכולתי לשאת, לא רציתי בכך!
לא!
איבדתי שליטה, זרמתי בים של בלבול.
לאחר זמן כה רב לא אוכל להכיר בקיום של אח מיד, עליי לעכל זאת.

זמן כה רב הייתי בדרכים, זמן כה רב הייתי שקוע בנקמה בידיעה
שכל משפחתי מתה.
לא אוכל מיד להבין את הידיעה שיש לי אח, שאיני הנצר היחידי
למשפחת קאריסו.
המלחמה לא תכיר בי, המלחמה לא תיפסק משום שאחים נלחמו אחד נגד
השני, המלחמה תיקח את שני אל גני הלוחמים המתים, שם הם יוכלו
להתאחד כאחים, המלחמה הייתה חסרת רגש.
הייתה לי אחריות, אחריות שלא יכולתי להתעלם ממנה, הייתי צריך
לדאוג לצבא שרצה להרוג את אחי.
מעולם בחיי לא זכיתי להיות מאושר לזמן רב, תמיד היה האושר נלקח
ונגנב ממני כאילו אף אדם לא הבין את משמעותו, מעולם לא זכיתי
להחזיק באושר זמן רב, מעולם לא מיציתי אותו עד תומו.
מבטי הפך למבט של סלע, ומבטו של סקן התערער.
"אנו נאלץ להיפגש במלחמה אחי" אמרתי בקול קר מאבן, מביט הישר
אל סקן.
"במלחמה" סקן חזר אחרי, מגלגל את המילה על שפתיו.
שנינו הבנו את הקורבן שנאלץ להקריב, את ההחלטות אשר עלינו
לעשות.
חשתי את האובדן בקרבי, האם אני חייב להילחם? איני צריך אנשים
אם אחי יהיה לצידי!
היה זה עסק כה מבלבל, לא יכולתי להחליט ולדעת מה קורה, היה זה
עולם מהיר של שינויים והחלטות.
יש לי אחריות ועליי לבצעה, אם ארצה בכך או לא, כך אבי לימד
אותי וכך אעשה.
אם לא אעשה כך אהיה אחראי למותם של חיילים כה רבים, לא אוכל
לשאת אשמה זאת על ליבי, אשמות כה רבות ואחרות כבר היוו משקולת
על ליבי.
וכך, כשעמדתי בשדה הקרב מלא הבוץ אל מול סקן, חשתי, כי לראשונה
בחיי כאשר חשתי אושר אמיתי, הוא נלקח ממני.