אני אוהב אותך ואת לא יודעת. למה שתדעי בעצם? הרי מעולם לא
העזתי לספר לך וכנראה שכבר לעולם לא אעז. את מבינה, אין שום
תועלת בזה שאני אספר לך. מה כבר יכול לצאת לי מזה? את תגידי לא
ותשברי לי את הלב.
וגם אם הסיכוי הקלוש יתממש ואת תסכימי, הרי שבסוף תזרקי אותי
ותשברי לי את הלב.
אז אני אוהב אותך מרחוק. נכון, אנחנו מדברים, זה לא שאת לא
מכירה אותי, את אפילו חושבת שאני החבר הכי טוב שלך, אבל נדמה
לך שזה הכל. אוי, כמה שאת טועה.
אולי אני צריך לספר לך. אולי זה הדבר הנכון לעשות, אבל היי,
אני לא חייב לך שום דבר, נכון?
זה לא שאיכפת לי להרוס את הידידות שלנו. באמת שלא. מי שאומר
שעדיף להישאר ידידים מאשר להרוס את הקשר מהיסוד לא יודע על מה
הוא מדבר. אין שטח אפור בנושאים כאלה. זה שחור או לבן.
בכל זאת, יכול להיות שאני אספר לך ביום מן הימים. תמיד יש לי
נטייה להשתכר קצת יותר מדי ולפלוט הרבה יותר מידי. ואת? את
כנראה לא תחליפי איתי מילה יותר. את תמציאי תירוץ עלוב אחרי
השני ותפטרי את העניין במחי יד. ואני אשאר עם לב שבור.
אני יודע, אני פחדן. יש לי נטייה כזאת. כולם חושבים שאני אחד
כזה שלא מפריע לו כלום. חלק מהחברים הקרובים שלי אפילו מעריכים
אותי על זה. אבל זה לא נכון. אני עשוי מהרבה פחות קרח ממה שאת
חושבת. אני נשבר מאוד מהר. מתמוטט כמו מגדל קלפים, אבל מסתיר
את זה מצויין. אני מניח שזו הגדולה שלי. אם אין שום דבר אחר אז
לפחות זה...
יש שיגידו שהחיים קצרים, שצריך לתפוס את הרגע, קרפה דיאם את
יודעת. אבל שיזדיינו. אין להם או לך את הזכות להגיד לי מה
לעשות ואם אני רוצה לשבת ולסבול בשקט אז זה בדיוק מה שאני
אעשה.
אולי את חושדת. יש סיכוי די סביר שאת חושדת, כי אני טוב
בלהסתיר דברים בערך כמו אלחנן טננבאום, אבל אני לעולם לא אאמת
את החשדות שלך.
אז אני אדיוט, אז מה? איש חכם אמר פעם שהדבר הכי טוב לעשות הוא
להיות אידיוט, כי אז אף אחד לא מצפה ממך לכלום. אז אל תצפי, אם
זה בכלל מזיז לך.
אז אולי אני לא אספר לך לעולם. זה לא נורא. עולם כמנהגו ינהג.
יש לו נטייה כזאת. הארץ תמשיך להסתובב סביב צירה, אנחנו נמשיך
להתפוצץ באוטובוסים ואני אמשיך לאהוב אותך.
ומסתבר שבעולם שלנו, זה הדבר הכי פחות חשוב שיש.
שלך, בני.