[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








  אני רציתי להתאבד. אני זוכרת את זה בבירור. באותו בוקר
התעוררתי ופשוט ידעתי - זה מה שאני צריכה לעשות, זה הגורל שלי.
אני קמתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, אפילו השתמשתי בחוט דנטלי.
לבשתי את הג'ינס שלבשתי יום קודם ואיזו חולצה שקיבלתי ליום
הולדת 18 שלי מאחת החברות שלי, אני כבר לא זוכרת ממי, זה היה
דיי מזמן, אבל למען האמת, לא גבהתי סנטימטר ולא השמנתי גרם אחד
מאותה השנה, ועברו כבר שנתיים.
  ניסיתי למצוא את הנעליים שלי, התחשק לי לנעול אותם. אבל
בגלל שהיה קיץ דחפתי אותם באיזה חור כי החלטתי שהשנה אני אלך
בכפכפים שלי, מכיוון שזה עושה אותי נשית יותר. לפחות ככה אמא
שלי אמרה.
  היא רוצה שאני אהיה כמו אחותי, תמיד כמו אחותי. יעל מתלבשת
יותר טוב, יש לה הרבה חברים, היא יפה ובלונדינית. אמא שוכחת כל
הזמן שיעל ואני תאומות, אנחנו נראות אותו הדבר. אם יעל
בלונדינית, זה אומר שגם אני בלונדינית, אם יעל יפה, אז כנראה
שגם אני יפה. אבל אמא מסרבת לקבל את העובדה הזאת משום מה.
למרות שיעל ואני יצאנו בהפרש של 5 דקות מהבטן של אמא (כמובן
שיעל יצאה ראשונה) אמא עדיין מתייחסת ליעל שונה. הבת הבכורה
והמושלמת שלה.
  אני לא רוצה להאשים את אמא שלי ברצון שלי להתאבדות, כי אז
היא תשב כל החיים שלה בפחד שהיא דחפה את הבת שלה למעשה כזה
קיצוני, מה גם שאני יודעת בדיוק איך תגיב: "יעל לא הייתה עושה
את זה". סיבה נוספת שבגללה לא רציתי להאשים את אמא שלי היא שזה
נורא נדוש להאשים הורים במוות שלך, או בצרות שלך בכלליות. כולם
עושים את זה. ואם יש משהו שאני טובה בו, יותר מיעל, זה לעשות
דווקא, לא להיות כמו כולם. בגלל זה אני רוצה למצוא סיבה טובה.
  באותו יום, אחרי שסיימתי להתלבש ולנעול נעליים, שאותם מצאתי
מתחת למיטה, מתחת לספר של הפסיכומטרי (שבו קיבלתי 730. לא שזה
משנה כי יעל קיבלה 738.) הוצאתי מחברת והתיישבתי במטבח. החלטתי
שאם אני מחליטה לעשות צעד כל כך קיצוני כדאי שלפחות אני אחשוב
על זה לעומק. אז הכנתי טבלה גדולה בדף. הצד הימני עוטר במילה
"בעד" והצד השמאלי ב"נגד". הצד הפרפקציוניסטי שבי דחף אותי
להביא סרגל וליישר את הקוים. אבל החלטתי שצד כזה לא צריך להיות
מושלם - הרי איך התאבדות יכולה להיות מושלמת?
  טפחתי עם העיפרון על המחברת וניסיתי לחשוב. חשבתי כל כך חזק
עד שחשבתי שהראש שלי יתפוצץ. נזכרתי שרק לפני עשרים דקות
התעוררתי ואפילו עוד לא שתיתי קפה. "בטח הזרקת הקפאין תעזור לי
לחשוב על סיבות" חשבתי לעצמי. אז הכנתי לי נס והתיישבתי שוב.
החלטתי לחשוב קודם על סיבות בעד, מאחר ובתוך תוכי ידעתי שאני
הולכת לעשות את זה, לא משנה מה, אז לפחות שיהיה לי בסיס רחב
להישען עליו. תחת המילה "בעד" כתבתי כך:
אין לי חבר
הפסיקו לשדר שידורים חוזרים של חברים
הדירה שלי מלוכלכת
אמא מעיקה
  אוקי, אני יודעת שהבטחתי לא לכתוב את אמא. אבל הסיבות שלי
נראו פתאום שיטחיות כל כך, אז הייתי חייבת להוסיף סיבה אחת
שתראה משמעותית. למרות שהעובדה שהדירה שלי מטונפת מטרידה אותי
יותר מחוסר החיבה של אמא שלי. אני יודעת שזה לא אישי, אבל אני
השלמתי עם זה שעל אף מאמציי הכנים לקשר טוב עם האישה הזאת זה
לא יקרה בחיים. פתאום עלו לי לראש סיבות רבות להוסיף בצד
הימני, סיבות אמיתיות - אמא היא לא היחידה שלא מייחסת אלי
חשיבות, גם כל החברים של השותפה שלי, דנה, בכל פעם שאנחנו
יוצאות עם החברים שלה הם מוצאים דרכים להתעלם ממני באלגנטיות
סיבה אמיתית אחרת היא שהרבה זמן לא צחקתי, צחוק אמיתי, הרבה
זמן לא מצאתי משהו שיעשה אותי שמחה ומאושרת באמת. וכל חיוך
שעלה על שפתי בזמן האחרון היה חיוך שנבע מרצון שלי לרצות את
הסביבה ולהראות להם שטוב לי. אבל אז נבהלתי והפלתי את העיפרון
לפני שאני ארשום אותן. משהו בי בכל זאת פחד שניסוח הסיבות על
הדף ידחפו אותי למעשה, עוד לפני שחשבתי על הצד הנגדי.
  הנחתי את הסיבות האלה בשולי המחשבות שלי לרגע והתחלתי לכתוב
בצד שמאל של המחברת. לא כדאי שאני אתאבד כי אז דנה תאלץ לשלם
שכר דירה לבד, חוץ מזה שדנה אוהבת אותי, אנחנו חברות מהיסודי,
אז יכאב לה כשאני אמות. ואני לא רוצה שיכאב לה. גם לכלב שלי
יכאב, ולא יהיה מי שיטפל בו וילטף אותו בנקודות שהוא אוהב.
  אם אני אמות אני לא אספיק לראות כלום. רק השתחררתי מהצבא
לפני חודשיים ועוד לא יצאתי מהשוק של האזרחות (שזה מוזר, כי 18
שנה הייתי באזרחות לפני שהגעתי לצבא) ועוד לא הסתדרתי. אני
צריכה לטוס כמו כל החבר'ה הישראלים, להודו או לדרום אמריקה או
משהו. אם אני אמות אני לא אספיק לראות את החלק הזה של העולם
שכל הנוער של ימינו מתלהב ממנו כל כך.
  צלצול הטלפון קטע את חוט המחשבה שלי. זאת הייתה דנה, היא
שאלה אותי אם הוצאתי דואר לאחרונה. היא רוצה לראות אם היא
התקבלה לאוניברסיטת תל אביב. דנה מועמדת לאיזושהי מלגה חשובה,
ואני ממש מקווה שהיא תקבל אותה. אם היא לא תקבל היא תהיה חייבת
לשלם את הלימודים שלה בעצמה ואני לא יודעת כמה סימסטרים העבודה
שלה תחזיק אותה. שזאת עוד סיבה שבגללה לא כדאי שאני אתאבד. כי
אז יהיה עליה עול כספי גבוה יותר, עם שכר הדירה והכל.
  כשבישרתי לדנה שהוצאתי דואר וכל מה שהגיע זה החשבונות,
כרגיל, היא איחלה לי שיהיה לי "יום כתום" וניתקה. תמיד תהיתי
לגביי המשמעות האמיתית של הביטוי הזה אבל לא הצלחתי להבין.
אולי אם אני אהיה בחיים מספיק זמן אני אצליח להבין את הביטוי
הזה, וביטויים אחרים כמו "שבור רגל" ו"לעלות על נס". גם אחרי
הפסיכומטרי אין לי מושג מה פשר הביטויים האלה. אבל כמו שאומרים
בכל מקום - "עברית שפה קשה".
  אני חושבת שהסיבות בשני צידי המחברת מתאזנות פחות או יותר,
מה שגורם לי לערער בהחלטה שלי. ידעתי שזה יקרה, אבל בכל זאת
החלטתי לחשוב על זה לעומק. זה היה ברור. אפילו החלטה פשוטה קשה
לי לקבל. לא שהתאבדות זוהי החלטה פשוטה, אבל היא גם לא כל כך
משמעותית, תחת הנסיבות.
  החלטתי לצאת לטיול, סיבוב הליכה ינקה לי את הראש, מה גם
שברגע שאני אצא החוצה בטוח שאני אמצא מלא דברים שמאכזבים אותי
ביום יום. הרי זה הדברים הקטנים שמוציאים אותי מדעתי, זה הם
שדוחפים אותי למעשה. אבל בגלל שהם כה קטנים היה קשה לי לחשוב
על כולם כדי לכתוב ברשימה שלי.
  אני זוכרת שזה היה יום יפה, תיכננתי את זה ככה, זאת אומרת,
לא תכננתי שהיום יהיה יפה, איך יכולתי? אבל תכננתי שאם אני
אעשה את זה, זה יהיה ביום יפה. ואותו יום באמת היה יום יפה.
מזג אויר אביבי, של תחילת מאי, שעוד לא חם לגמריי אבל כבר לא
קר. באותו יום הייתה רוח נעימה ושמחתי שבחרתי ביום הזה. הרגשתי
שאני מתקדמת צעד נוסף לכיוון ההשלמה עם ההחלטה שלי.
  טיילתי ברחביי תל אביב. הבטחתי לעצמי לא לעלות על שום
אוטובוס, רק לטייל ברגל. אני זוכרת שחשבתי "מזל שנעלתי
נעליים". זה היה יום שלישי אז החלטתי ללכת לבקר בנחלת בנימין.
  את תל אביב אני ממש לא אוהבת, בגלל ההמוניות והבועתיות,
ובכללי אני חושבת שעשו מהעיר הזאת ביג דיל יותר ממה שהיא. אבל
את נחלת בנימין אני אוהבת. זה מין חלק בעיר שהוא אחר, חלק שהיה
צריך להיות משובץ ביפו, ליד שוק הפשפשים. כן. זה היה מיקום
הולם יותר. אני אוהבת לטייל שם ולראות את כל הבתי קפה
האונגרדיים, את האומנים ואת עבודות האומנות. אבל מה שאני הכי
אוהבת זה את הנפח זכוכית. כשהייתי קטנה אמא הייתה לוקחת את יעל
ואותי לכאן כל הזמן. יעל ואני היינו עומדות מול הנפח במשך שעה.
היינו רואות איך הוא מכין ילד מזכוכית, כלב מזכוכית, מכונית
קטנה. פעם אחת אפילו אמא הרשתה לנו לבקש ממנו משהו במיוחד,
אפילו לבחור את הצבעים היא הסכימה. אני זוכרת שיעל ואני
התווכחנו במשך שעה איזו חיה הוא יכין לנו, אני אפילו לא זוכרת
מה אני רציתי ומה היא רצתה. בסופו של דבר לאמא נמאס מהויכוח
והיא החרטה שהיא הציעה לנו בכלל. זאת הייתה הפעם היחידה שנסענו
לנחלת בנימין בלי לחזור עם בובת זכוכית חדשה לאוסף שלנו.
  הפעם ידעתי מראש מה אני אקנה, למרות שזה חסר טעם לגמריי,
הרי בעוד כמה שעות אני לא אבקר פה יותר לעולם וחתיכת הזכוכית
היפה תתבזבז עלי. אבל החלטתי שאת היום האחרון בחיים שלי אני
רוצה "לחיות בסגנון". אז הלכתי ישר לנפח והפעם שאלתי אם אני
אוכל לבחור את הצורה. הוא היה מאוד אדיב והוא הסכים "אבל קודם
תני לי לסיים את העכבר זה, בשביל הילדה הקטנה פה" הוא הצביע.
עקבתי אחרי האצבע שלו וראיתי ילדה קטנה, בערך בת 7 עם עיניים
גדולות וחומות מסתכלת עליו. מהופנטת. היא הזכירה לי קצת את
עצמי שהייתי קטנה, בעיקר בגלל הכובע שהיא חבשה והנעליים שלה -
שהיו לא קשורות.
  ביקשתי מהנפח להכין לי בובת זכוכית שתדמה לילדה הקטנה שעמדה
לידי. הילדה צחקה עלי ואמרה שאמא שלה אמרה לה "שכמוהה יש רק
אחת!". זה שיעשע אותי מאוד, בעיקר לאור העובדה שכמוני יש
שתיים.

  בסביבות השעה ארבע, כשנהיה טיפה חם, חזרתי הביתה. אספתי את
ערמת הספרים שלי בחדר וסידרתי אותם אחד על גבי השני. הוצאתי את
הפסלון הקטן מהכיס שלי והעמדתי אותו בראש הערמה. זה היה נראה
לי נכון.
  אני זוכרת שנשארתי עם הנעליים בכוונה, למרות שבבית אפשר
ללכת יחפים. זה הרגיש כמו חלק מהמרד האישי שערכתי באותו יום -
שסופו תוכנן מראש. אני זוכרת שחשבתי לעצמי - עוד מעט דנה צריכה
להגיע, יש לה שעה הפסקה בין העבודה לבין איזה קורס ערב בצילום.
אז או שאני אעשה את זה עכשיו, או בעוד שעה. החלטתי שבעוד שעה.
לפחות שאני אפרד מדנה.
  בעודי חושבת מתי יהיה הזמן הנכון לבצע את המשימה דנה נכנסה
הביתה. "אני שונאת את העבודה הזאת! אני מתפטרת" אמרה דנה בשעה
שהניחה את התיק שלה על השולחן במטבח. "את תמיד אומרת את זה"
השבתי, "כן, ואת תראי שיום אחד אני באמת אעשה את זה!". אני
יודעת שהיא תעשה את זה. ביום שיפרסמו את אחד הצילומים שלה
בעיתון, או ביום שבו היא תסיים את התואר שלה (אם היא תקבל את
המלגה), אז - בטוח היא תתפטר.
  דנה אירגנה קצת את הבית ואז נכנסה להתקלח. כשהיא יצאה היא
לקחה את התיק עבודות שלה יחד עם המצלמה שלה והניחה אותם ליד
הדלת, כדי שלא תשכח אותם, כמו שקורה לה מידי פעם. היא התיישבה
על עדן החלון והציתה סיגריה.
  דנה לא מעשנת. והיא שונאת את כל אותם אנשים שמשחקים אותה
מתוחכמים ומעשנים. אבל היא עישנה בקביעות סיגריה אחת אחרי
העבודה. וזה הסתכם בשתי חבילות בחודש. אפילו פחות, אם היה לה
יום טוב בעבודה. אבל זה הטקס הקבוע שלה ואסור להפריע לו.
  השעה הייתה כבר 6 ודנה יצאה לקורס שלה. "אני אחזור בעוד
שעתיים". אם היא רק ידעה שהיא תחזור לדירה ריקה היא הייתה
נפרדת ממני אחרת. אבל זה לא שינה. אני נופפתי לה לשלום ופניתי
חזרה לכיוון הטלויזיה. "אני אתגעגע" מלמלתי בצורה לא ברורה
ובווליום נמוך כדי שדנה תשמע אבל תחשוב שהיא לא באמת שמעה.
  הדלקתי את הטלויזיה וראיתי שלכבוד זה שנגמרה איזה טלנובלה
החליטו לשדר שני פרקים של חברים כל ערב. זה שימח אותי. כמו
שאמרתי, השמחה והעצב מצויים בדברים הקטנים. שידרו דווקא פרק
שאהבתי, פרק כפול כזה שמספר "מה היה קורה אם..." זה מאוד התאים
למצב שלי.
  חלצתי את הנעליים שלי, משכתי את שמיכת הטלויזיה, פרסתי אותה
מעליי והתמקמתי על הספה בתנוחה עוברית.
  מפה מה שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבוקר למחרת על הספה, כשדנה
ניצבת מולי עם ספל של נס קפה. היא אמרה שהנעליים שלי כמעט הרגו
אותה כשהיא חזרה מהקורס. היא נתקעה בהם וכמעט שברה את הראש
שלה, מזל שהיא תפסה באחד הכיסאות לפני שהיא נפלה, אחרת גם
המצלמה שלה הייתה נשברת.
  קמתי הפוכה לגמרי ולא הבנתי מה זה הרעש הסטטי ששמעתי ברקע.
בהתחלה חשבתי שזה ממסך הטלויזיה, ושיש תקלה. אבל אז הבטתי
בחלון וראיתי שיורד גשם. מעולם לא אהבתי גשם אבל באותו יום
שמחתי על בואו. היום הזה, יום רביעי, לא היה יום יפה בכלל. אבל
הדבר הקטן הזה הציל לי את החיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם לא כמו
פג'וייה

הם כמו בננה




הדוד משה
בהירהורים
חקלאיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/07 6:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ורג'יה מור ניקולסון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה