"לבהדונס יש באמת אחלה מנה, אבל היא לא הכי משביעה, של אסלי
לעומת זאת..."
-"אני מסכים איתך לגמרי, לאסלי יש מנה מפוצצת. אבל איך אתה
יכול להשוות את החומוס של אסלי שפתוח כל היום לבהדונס שסוגר כל
יום בסביבות שתיים בצהריים אחרי שכל הלקוחות גמרו לו אפילו על
הפטרוזיליה!"
-"אסלי גם צריך להתחרות באשכרה ובאסף, ואפילו בצנובר. רק בגלל
זה הוא פותח עד מאוחר. לבהדונס אין תחרות, בגלל זה הוא מרשה
לעצמו את הלוקסוס של לסגור מוקדם..."

שיחות חומוס. אין תל-אביבי שמכבד את עצמו שלא מנהל שיחת חומוס
לפחות אחת לשבוע. אין תל-אביבי שמכבד את עצמו שלא פוקד את אחת
החומוסיות בעיר כל שבוע, ודואג לדווח את המסקנות המיידיות לשאר
חבריו חובבי החומוס.

דו"ח מצב שבועי:

1. איציק לקח את אחותו לבהדונס ביום חמישי ומצהיר שהמלך הוא
אחד.
2. שגיב המתין לשולחן באבו-חסן עשרים דקות באמצע השבוע.
3. דודי נתן בחומוס-פול אצל אכרם בשינקין ויצא מבסוט לגמרי,
אבל קצת ביוקר.
4. במקום של רונן בבאזל כבר אין את הפיתות העבות החמות.

וינשטיין לוקח פסק זמן ולוגם מבקבוק הקולה. אחרי היסוס קל הוא
פולט: "יש לי הרגשה שאם יום אחד יבודדו את החומוס של בהדונס
יגלו שהוא לא א-גרויסע-מציאה".
-"אתה יודע מה, יכול להיות", אני משיב, "ואותו הדבר יקרה אם
אבו-חסן יפתח סניף באבן-גבירול, ויותר לא נצטרך להרחיק עד ליפו
בשביל המסבחה שלו".
-"למה? בגלל שהוא כביכול יתמסחר? זה מה שאתה מתכוון?"
-"גם, אבל לא זו הנקודה. אני מאמין שמידת ההנאה שלך מהחומוס,
כמו גם מכל דבר אחר, תלויה במידת ההשקעה שלך כדי להשיג אותו.
אתה מבין, בכל פעם שאתה משקיע את המאמץ כדי להגיע עד ליפו
בשביל חומוס, עמוק בתוכך אתה כבר חצי משלים עם העובדה שזה חייב
להיות שווה את זה. אבל אם אתה קופץ בקטנה לאיזה מקום, בלוק
וחצי מהבית, אז כבר הכל נהיה בקטנה, גם החוויה עצמה. תגיד, יש
לכם חומוס בכפר סבא?"
-"יש שם איזה משהו, אפילו אכלתי שם פעם, אבל מזמן".
-"אתה רואה, אתה אפילו לא זוכר איך היה, כי זה תמיד היה שם,
דקה מהבית שלך, ליד הכספומט או הסופר או מה שזה לא יהיה, וסתמי
בדיוק כמוהם. אבל יבוא יום, ואולי היום הזה כבר בא, ומישהו
יבוא ויספר לך שיום אחד הוא מצא את עצמו בכפר סבא, מת מרעב,
ואי שם ליד איזה כספומט או סופר הוא אכל את החומוס הכי טוב
שהוא אכל בחיים שלו!"
-"ואללה גדול", ויינשטיין השיב, "ואולי הוא באמת כזה, לך תדע..
אז לפי מה שאתה אומר לא יכול להיות חומוס טוב בתל-אביב? אתה לא
קצת נסחף?"
-"עבור התל-אביבים. זה תמיד יהיה נחמד, משביע או מפתיע לטובה,
אבל לעולם זה לא יוכל להתחרות בזה מעכו, בהוא מהעיר העתיקה
בירושלים, ואני בכלל לא מדבר על אבו-גוש, שזו לדעתי אחת
ההונאות הגדולות של כל הזמנים".
-"אחת ההונאות הגדולות של כל הזמנים?! יש שם אחלה חומוס!"
-"שמע לי אח שלי, תקשיב לירושלמי לשעבר שיודע מה הוא אומר. רוב
האנשים שטוענים שאבו-גוש היא נסיכות החומוס של המזרח התיכון הם
אנשים שמגיעים לשם במהלך יום של טיולים בירושלים או בן-שמן,
יום שלם של בניית ציפיות לקראת החומוס של הצהריים, שגם אם תגיש
להם חומוס מהקופסה הם יגידו לך שהיה שווה כל רגע. ויש גם את
אלו שנוסעים לאבו-גוש רק פעם בשנה, בפסח, כדי לחטוא ולנגב
חומוס אצל הגויים, ואז בכלל, אתה יודע, 'מים גנובים ימתקו'.
וזה לא רק חומוס, זה הכל. אתה יודע כמה מנהטן מפורסמת
בסטייקהאוסים שלה, סמית' אנד וולנסקי, פאלם, רות'ס... אבל איזה
נחשב לגדול מכולם? פיטר לוגר, שנמצא בכלל בברוקלין, בצד השני
של האיסט ריבר. אתה קולט?"

-"סליחה, להביא לכם עוד משהו?", מגיעה המלצרית משום מקום,
וקוטעת את רצף השיחה, שהתחיל אצל בהדונס ברמת-גן וכבר הספיק
לחצות את האוקינוס ולבקר אצל פיטר לוגר. אני ווינשטיין מחליפים
מבטים של הסכמה דרך משקפי השמש ומתחילים להנהן לכיוונה.
וינשטיין מוסיף "עוד שתיים בבקשה", כדי למנוע אי-הבנות. "איפה
היינו?"
מה זה בכלל משנה איפה היינו. אנחנו מנהלים שיחות חומוס,
ובשיחות חומוס תמיד יהיה על מה לדבר, בלי קשר למה שכבר נאמר.
לפעמים אני חושב שיש לי חברים שכל מה שאני מדבר איתם עליו זה
חומוס. מה זה אומר עליהם? מה זה אומר עלי? מה זה אומר עלינו?
פעם היינו מדברים על בירות, לפני זה עוד היינו מדברים על
זיונים, אבל חומוס לא הולך עם בירה, זה ברור (חוץ משחורה
אולי), וגם לחיי המין הוא לא הכי עוזר (השום... אתם יודעים).

אבל הוא בא טוב, החומוס הזה, גם בשיחה וגם בקיבה, ובעיקר
בצלחת. אחד המראות המענגים ביותר הוא המראה של צלחת החומוס, עם
ערבוביית הצבעים והניחוחות שכמו צועקים מתוך הצלחת "נו יאללה
כבר, למה אתה מחכה?!", כמו הצעקות של הצוות של אבו-חסן "נו
יאללה, פה זה לא קפולסקי!" שמטרתן לזרז את התחלופה ולקצר את
התור בחוץ, כמו האימרה המפורסמת של הבעלים של טעמי מירושלים
"לא ללעוס, לבלוע!", כי כזה הוא החומוס, עם כל היופי והטעם
שבו, אף פעם לא יהיה רגוע ושקט בסביבתו, בדיוק כמו האיזור ממנו
הוא בא. אז נכון שאנחנו לא מפסיקים לטעון בתוקף שזה המאכל
הלאומי שלנו, אבל עד כמה שאנחנו גאים בו, הוא אחרי הכל לא הגיע
איתנו מאירופה שאחרי המלחמה, לא על מרבד הקסמים ולא על כנפי
נשרים, הוא היה כאן הרבה לפני כן. אך מי יכול לטעון מנגד, שאם
לא אנחנו, שעשינו ממנו מגה-סטאר בקנה מידה עולמי (איך אמרה
הכוסית ההיא מפאלם ביץ', "איי לאאאב האמוס!"), החומוס הרי היה
נשאר באלמוניותו, מאכל כפרי עממי שהפלאח אוכל בבוקר אחרי שדיבר
קצת עם אללה ולפני היציאה אל החלקה שלו. אבל מלחמות על חומוס
עדיין אין, כל עוד יש נפט וטרוריסטים מטורפים. ועד שלא יהיה
משבר חומוס עולמי, כשקרטל החומוס יעלה את מחירי המסבחה במאות
אחוזים ואז השריף של העולם יפלוש לאיזו מדינה במזרח התיכון כדי
להציל את מאגרי החומוס ולשמור על השלום בעולם, עד אז נישאר אני
ווינשטיין עם שתי פיתות, מספר רצועות בצל וקצת חריף בצד.

-"אתה יודע, מקום שמגיש חומוס עם פטריות זה לא מקום שאפשר
להחזיק ממנו. בדיוק כמו מקום של שווארמה שמגיש פלאפל, או מקום
של פלאפל שיש בו גם שווארמה", מחזיר אותי וינשטיין אל מחוזות
מוכרים.
-"ואללה נכון. זה כמו פיצריה שמגישה מלאווח..." השבתי
לוינשטיין, ושיחת החומוס שלנו גלשה עכשיו לכיוון חדש. כי ככה
זה בשיחות חומוס, הן אף פעם לא תשעממנה, כמו שהחומוס עצמו
לעולם לא ימאס, וכך גם בדיוק, לעולם לא ימאסו ולעולם לא
ישעממו, החברים לשיחה, החברים לניגוב, והחברים בכלל...