מוקדש להתמדה
השערות נושרות לבד
זה כבר לא מחשבות,
וידיים חזקות.
העיניים נסגרות מהר
זה כבר לא עייפות,
וגוף חלש.
הפה מדבר שטויות
זה כבר לא הגיל,
וחוסר הבנה.
האושר מתחיל להעלם
זה כבר לא עצבות,
שבאה לבקר.
הידיים רועדות מהר,
זה כבר לא מנגינה,
שמכתיבה ת'קצב.
הכל פה וריק - ואין במה להלחם.
הדיבור מתחיל לדעוך
זה כבר לא חוסר
במילים טובות.
הכיף מתחיל להישבר
זה כבר לא הצורך
בהרפתקאה חדשה.
הכל פה וריק - ואין במה להלחם.
האהבה מתחילה לכבות
זה כבר לא הגעגוע
שחסר כל כך.
הכל פה וריק - ואין במה להלחם.
מזל שאין במה להלחם,
היית ממשיך סתם. |