בלילה האחרון של ישראל-במצרים לא יצא איש מפתח-ביתו עד-בוקר:
דם סימן את משקופי בתי-העברים וסיפק הגנה: וישראל-שאכלו את
צלי-האש התנמנמו ליד השולחן מקלותיהם בידיהם ומותניהם חגורים:
מצרים-שהתרגלו לחיות בחושך עצמו עיניים ונרדמו ביאושם ואז
ניעורו: ככתוב "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל-בכור בארץ מצרים
מבכור פרעה היושב על-כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור
בהמה: ויקם פרעה לילה הוא וכל-עבדיו וכל-מצרים ותהי צעקה גדולה
במצרים כי-אין בית אשר אין-שם מת" (שמות י"ב כ"ט-ל'):
פרעה-שהתעורר העיר גם את משה ואהרון: ולא מסופר אם ניעורו שאר
ישראל מנמנום השובע בשל הצעקה הגדולה: ככתוב "ויקרא למשה
ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם-אתם גם-בני ישראל
ולכו עבדו את-ה' כדברכם: גם-צאנכם גם-בקרכם קחו כאשר דברתם
ולכו וברכתם גם-אותי" (שמות י"ב ל"א-ל"ב): פרעה מבקש ברכה
ואילו עמו מבקש רק הסרת הקללה: ככתוב "ותחזק מצרים על-העם למהר
לשלחם מן-הארץ כי אמרו כולנו מתים" (שמות י"ב ל"ג):
דומה שישראל לא יכלו שלא-להתעורר מן-הצעקה: כפי שניתן להבין
מאופיה-הנורא על פי דברי משה לפרעה: ככתוב "והיתה צעקה גדולה
בכל-ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (שמות י"א
ו'): ישראל הקיצו משנת-העבדות אל תוך ליל-חירותם ויציאתם-למדבר
מתוך צעקת-מצרים הגדולה: הצעקה כמודגש הושמעה ונשמעה בכל ארץ
מצרים ולא רק בחלק ממנה: והיא הייתה צעקת-המוות אשר ניגלה
בתוך-כל-בית ואשר כמוה לא היתה מעולם וכמוה לא תהיה לעולם:
ראשית הייתה דממת-החיים והישנים: ואז האירה צעקת-הכל: וצעקה זו
קרעה קרע בשמיים: דרכו יכלו ישראל להימלט:
אך ישראל-שהתעורר אינו מוטרד עדיין מטיב הזעקה: ישראל נושאים
את בצקם שטרם החמיץ: אורזים את חפציהם: ושואלים משכניהם
כלי-כסף וכלי-זהב ושמלות כדי לנצל את-מצרים ולצאת ממנה ברכוש
גדול וכבד: ישראל עסוקים בחומר ולא-ברוח: הזעקה העירה את
בני-ישראל אבל ישראל החותר להשיג את חירותו אוזניו כרויות
להקשיב-לכאבו ולא לכאבם של-אחרים:
עם-ישראל יוצא-אל-המדבר ופרעה וחילותיו רודפים אחריו: כאשר אין
מדובר כבר במות-המצרים אלא במוות-אישי ישראל-מתחילים-לתהות על
מהות החירות שקנו לעצמם: ככתוב "ופרעה הקריב וישאו בני-ישראל
את-עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו
בני-ישראל אל-ה': ויאמרו אל-משה המבלי אין-קברים במצרים לקחתנו
למות במדבר מה-זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא-זה הדבר אשר
דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את-מצרים כי טוב לנו
עבוד את-מצרים ממותנו במדבר" (שמות י"ד י'-י"ב): הנה באה לה
צעקת-ישראל כאיזון לצעקת-מצרים:
אך גם לצעקת-המצרים קדמה זעקה-עברית: וכך זעקה גוררת צעקה
גוררת צעקה: ככתוב "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים
ויאנחו בני-ישראל מן-העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל-האלוהים
מן-העבודה" (שמות ב' כ"ג): זעקת-ישראל הראשונה אינה אל-האלוהים
אבל אלוהים שומע אותם: אלוהים מפרש את הזעקה ההיא כבקשת-חירות
ומחליט להושיע את ישראל: תשועת-ישראל עולה בזעקת-מצרים שגם היא
כצעקת-ישראל הראשונה אינה פונה אל האל: האם ידע האלוהים לשמוע
אותם:
האל היודע-כל והרואה-כל והשומע-קול שמע את מצרים: הוא שמע את
מצרים ולא חש רחמים על גורל נפשות-הבכורים שהוא נטל במסגרת
תוכניתו: ככתוב "ויאמר ה' אל משה בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי
את-לבו ואת-לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר
באוזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים ואת-אותותי אשר-שמתי
בם וידעתם כי-אני ה'" (שמות י' א'-ב'):
עם-ישראל ניצל וחיילות-פרעה ופרעה עצמו טובעים בים: וככתוב
"ובאבוד רשעים רינה" (משלי י"א י'): מרים ומשה וכלל-ישראל
נשים-וגברים שרים את שירת-הים: גם מלאכי-השרת מפמליית האלוהים
ביקשו להצטרף אל השירה: כמפורש בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין ל"ט
"ומי חדי קודשא בריך הוא [האם שמח הקב"ה] במפלתן של רשעים?...
דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב [מהו שנכתב]
"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" [שמות י"ד כ']. באותה שעה ביקשו
מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך
הוא: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!": ברגעי
מות-פרעה וחילותיו חש האלוהים כי הוא מביט במראה:
מגופותיהם-הטובעות וממרכבותיהם-הטובעות ומכלי-זיינם-הטובעים
ניבט אליו צלמו: האלוהים נזכר לפתע בניצוץ-האלוהי הטמון בכל
יצירי-כפיו:
טביעת-המצרים בים הייתה לחג-החירות של ישראל: אך חירות-מבולבלת
זאת במדבר לא הייתה ארוכה והסתיימה למרגלות הר-סיני: לשם
למקום-הקדוש בא ישראל כדי לעבוד את אלוהיו שחילצו מעבודת פרעה
מלך-מצרים: והאלוהים כפה על ישראל את עול התורה עוד לפני
הענקתה: כמפורש בתלמוד הבבלי מסכת שבת פ"ח בפירושו לפסוק
"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט י"ז): "אמר ר' אבדימי בר חמא:
מלמד שכפה הקדוש-ברוך-הוא על ישראל את ההר כגיגית, ואמר להם:
אם אתם מקבלים את-התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם":
ישראל שלא-קרא-עדיין-בתורה נכפה לקבלה בשל איום נורא מכל
איומי-פרעה בעבר:
דווקא אחרי שאיבד-ישראל שוב את חירותו תחת הר-סיני הוא מתבקש
שלא לשנוא את-מצרים: אלוהים הרדוף-רגשי-אשמה מבקש מעמו לנהוג
במצרים טוב יותר מכפי-שהוא-נהג-בהם: ככתוב "לא-תתעב מצרי כי-גר
היית בארצו" (דברים כ"ג ח'): הציווי-המוסרי המרכזי של עם-ישראל
בחוקי-התורה הופך להיות תלוי בזכר-הגרות במצרים: ככתוב "וגר לא
תלחץ ואתם ידעתם את-נפש הגר כי-גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות
כ"ג ט') :
צעקת-עולם שבקעה מלב-מצרים וכאבה ותמהה "כולנו מתים" היא חלק
מזיכרון-עולם: חלק מזיכרון-יציאת-מצרים שצריך להיות בכל
בית-בישראל: וחלק מהציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות
(להראות) עצמו כאילו הוא יצא ממצרים": קל למי שנתון בשעבוד
לחשוב רק-על-עצמו: לכאורה אפילו קשה להאשים את מי-שנתון
במצור-ובעבדות על כך שאין הוא מקדיש מחשבה לאחרים: אבל אין אתה
חופשי-באמת אם אתה לא מסוגל להקשיב-לזולת-בכאבו: וזו היא
הנקודה שבה יציאת-מצרים האירוע-המכונן של-עמי הופכת-אישית:
לפקוח עיניים: להביט סביבך: להיות ער: החירות היא פעמים רבות
סוג-של-עיוורון: ורק אם גם מתוך החירות אתה מסוגל עדיין
לראות-את-הזולת: רק אם אתה מסוגל להזדהות לפעמים עם-כאבו הרי
שניתן להגיד עליך שאתה בן-חורין באמת: רק אם אתה מבין שחירותך
אינה יקרה יותר מחירות הזולת:
אין בחירות קלות וראוי היה שעם-ישראל יבקש את חירותו
משעבוד-מצרים: אבל בתהליך בו אתה מבקש את-חירותך ואת-מקומך אתה
הופך פעמים רבות לנוגש של האחר: אין חירות-תמימה: חירות-לאחד
באה במקום חירות-לאחר: חירות-בלתי-מוגבלת לאחד היא
הגבלת-חירותו של האחר: מעשה-צדק-לאחד הוא מעשה של חוסר-צדק
לאחר: לא כל בכורי-מצרים חטאו: ואף-על-פי-כן הם מתו כשביקשו
ישראל לצאת-ממצרים: מתו לא-בלי-להשאיר זיכרון. |
