עברו חמישים שנה מאז אותו משחק פוקר גורלי מול השטן וכלבו
הנאמן, אלוהים, בהשתתפות משה ואני, כזכור. בגלל ריבוי בחוסר
מזל (שכן, אסור להאשים את השטן לעולם ברמאות), הפסדנו משה ואני
את נשמתנו לשטן ונגזר עלינו לחיות חיי נצח בגיהנום, יחד עם שאר
הנשמות התועות שהגיעו לכאן. אני סבור שעל מרבית הנשמות, אם לא
כולן, נכפה לחיות כאן בחיי העולם הבא, משום שאף הן איבדו את
נשמתן לשטן.
בין האנשים שראיתי בחמישים השנה האלו היו מפורסמים רבים, אשר
חלקם לא האמנתי כי בכלל יגיעו לכאן.
פגשתי למשל את ג'ון לנון, יום אחד, כשירדתי לקנות לחם ושוקו
במכולת הפינתית. דיברתי איתו כמה דקות. את האמת, לא הייתי
מופתע שהוא מכר את נשמתו לשטן תמורת כשרון כתיבה והלחנה. אל
תגידו לי שבאמת חשבתם שהוא מוכשר מלידה.
מסתבר שהאנשים שאיבדו את נשמתם לשטן, ברובם, מכרו לו אותה
בתמורה למשהו, וכאשר השתמשו בכשרון שהוענק להם בצורה גאוותנית
מדי, או שהחלו להראות רצון להתחמק מן העסקה עליה חתמו עם השטן,
הוא מימש את חלקו בעסקה ולקח את נשמתם.
רק משה ואני היינו הפראיירים היחידים (שהכרתי, לפחות), שהפסידו
את נשמתם במשחק פוקר. עזבו פוקר. שהפסידו אותה. נקודה. בלי
להרוויח שום דבר כתוצאה מאיבוד הנשמה לשטן.
פגשתי גם את בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. הסיפור שלו קצת
יותר עצוב מזה של לנון. הוא מכר את נשמתו לשטן, או שמעון )כפי
שהוא מבקש שנקרא לו כאן), בתמורה ליכולת להקים את מדינת ישראל.
הוא היה מאוד מרוצה מהעסקה שחתם בהתחלה, אבל מהר מאוד הוא
התאכזב והיה בטוח ששמעון רימה אותו, כיוון שהיו מתנגדים רבים
להצעה שלו, והוא כבר חשב על לבטל את העסקה כולה. שמעון לא היה
מוכן לכך ולקח את נשמתו.

בבירורים שערכתי בחמישים השנה בהן "ביליתי" בגיהנום, התברר לי
כי קיימת אפשרות אחת ויחידה לזכיה בנשמתך חזרה, והיא לקרוא
תיגר על השטן לדו-קרב חוזר, במלאות חמישים שנה לאובדנה.
כמו-כן נודע לי כי אף אחד לא הצליח מעולם לנצח את שמעון
בדו-קרב החוזר, על אף שאתה הוא זה שקובע את כלליו ובוחר במדויק
כיצד הוא יתנהל.
התלהבתי מאוד מהרעיון שישנה אפשרות עדיין לזכות בנשמתי חזרה,
על אף העובדה שאף אחד לא הצליח לזכות באמת בדו-קרב כזה או אחר
מול השטן מעולם, על אף העובדה שטובים ממני כשלו בנסיון לזכות
בנשמתם חזרה, ועל אף שמדובר כאן בשמעון, הרמאי מספר אחד
בגיהנום.
אתם יכולים לקרוא לזה פשוט בטחון עצמי גבוה.
גם משה התלהב, אגב, ועוד באותו יום ששמע על כך החליט לנסות את
מזלו במשחק קלפים מול השטן. כששאלתי מדוע הוא רוצה זאת, נעניתי
ב:
"כי היום זה יום המזל שלי"
"כן, אז, איך זה מתבטא בדיוק?" היתממתי
"נכון תמיד כשאני קם בבוקר, אני שוכח שאני ישן במיטה העליונה,
מעליך, נופל, תוך כדי שאני סודק עצם או שתיים?"
"נו..."
"אז היום זכרתי שאני במיטה העליונה"
"יופי, אז?"
"אז הנפילה היתה יותר רכה ולא סדקתי שום עצם"
"וזהו? בגלל זה החלטת שזהו יום המזל שלך?" שאלתי, תוך כדי שאני
שוכח עם מי יש לי עסק.
"לא רק. כשפתחתי את הדלת בבוקר, גיליתי שהשכן שלנו, שמנוי
לעיתון הבוקר hell. O, לא התעורר עדיין ויכולתי לפלח לו את
העיתון"
"אז לקחת לאלביס את העיתון, ביג דיל"
"נו, תקשיב, עכשיו אני מגיע לחלק עם הכי הרבה מזל"
"אוקיי, אני מקשיב" לא הקשבתי ברצינות.
"רידג' וברוק מהיפים והאמיצים חזרו להיות ביחד"
"אבל..." התחלתי והבנתי שאין שום טעם לנסות ולשכנע אותו שזה לא
באמת יום המזל שלו, אז בנסיון אחרון לשכנע אותו לא לאבד
הזדמנות פז זו לזכות בנשמתו חזרה, למרות שלא האמנתי שגם בכל
יום אחר הוא יהיה מסוגל לזכות בה. שאלתי אותו "אז למה דווקא
רמי?"
"כי בפוקר כבר הפסדתי לשטן פעם, זוכר? (איזה טיפש הוא
לפעמים...)"
"שמעתי את זה, טמבל" עניתי לו
"יופי"
"ואני עדיין חושב שאתה הולך להפסיד"
"אתה סתם מקנא"

מאוחר יותר באותו היום הלכתי לצפות בדו-קרב המרתק בין משה
והשטן. הכללים היו כללי רמי פשוטים, בצירוף העובדה שהמשחק
מתנהל על פי ניקוד, והראשון שמגיע ל-10 אלף מפסיד.
מיותר, מאוד אפילו, לציין שהשטן ניצח בלי להניד עפעף בתוצאה
העגולה (והמאוד הוגנת) עשר אלף לעומת אחד (מה לעשות, גם השטן
מפספס לפעמים).
וכך, נגזר על משה לבלות שוב חמישים שנה בגיהנום. הוא לא נראה
כל כך מבואס בגלל זה, ולבש, אפילו לאחר ההפסד המביש לשמעון, את
אותו חיוך דבילי שהוא תמיד עוטה על פרצופו כאילו באומרו
לסובבים אותו "מה אתם רוצים ממני? זו לא אשמתי שההורים שלי היו
בני דודים".
אני, לעומת משה, ישבתי בביתי, יותר נכון, בביתנו, וניסיתי
לחשוב, לחשוב על תחרות מקורית שבאמת יש לי סיכוי לזכות בה מול
השטן. במשך חמישה ימים וחמש לילות רצופים לא ישנתי, לא אכלתי.
לא שתיתי, לא עשיתי שום דבר חוץ מלחשוב על רעיון לדו-קרב (טוב,
נו, כן אכלתי, שתיתי וגם ישנתי אבל לא הרבה, ובאמת שהשתדלתי לא
לעשות כלום חוץ מלחשוב על הרעיון, אבל מה לעשות שהיה פרק מאוד
מותח של דוסון קריק ושרציתי ליצור פה קצת אפקט של מתח? אתם לא
יכולים להאשים אותי!)
ולעצם העניין, בתום חמשת הימים חשבתי על הרעיון מהיותר מקוריים
שאי פעם העליתי, בחיי ובמותי - תחרות כתיבת סיפור.
על כל משתתף לכתוב סיפור קומי, שאורכו לא ירד ממאתיים וחמישים
מילה, ולא יעלה על. בעצם, יכול לעלות על כל מספר שהוא, כל עוד
יהיה מעניין. וכאן אני מגיע לעצם הניקוד והזכיה בתחרות. את שני
הסיפורים שלנו יקרא חבר שופטים אשר אני בחרתי, ומיד אפרט,
וידרג, יותר נכון יתן ניקוד, בין 1-10, לפי הקריטריונים שאותם
אפרט גם-כן מייד. המנצח יהיה זה שזכה למרבית הנקודות.
הקריטריון הראשון לפיו ישפט הסיפור היינו איכות הכתיבה שלו
ורמת הלשון, הדקדוק והשפה בו. את קריטריון זה ישפוט אליעזר
בן-יהודה, שאגב למי שמעוניין לדעת, גם גר כאן, בגיהנום. בכלל,
כל חבר השופטים מתגורר בגיהנום.
הקריטריון השני הינו רמת התאמת הסיפור לז'אנר הקומדיה. את
קריטריון זה בחרתי שצ'רלי צ'פלין ישפוט, ולו רק בגלל הסצינה
המפורסמת בה הוא אוכל את הנעל שעדיין גורמת לי להחזיק את בטני
ולהקרע מצחוק בכל פעם שאני רואה אותה. הבחירה היתה אגב בינו
לבין קרול אוקונר והיא היתה קשה.
הקריטריון השלישי הינו התאמת העלילה וצורת הכתיבה, לסגנון
הסיפור (קצר, ארוך, פואנטה, מונלוג, וכדומה). את קריטריון זה
בחרתי שישפוט ג'ים מוריסון. סתם ככה כי אני אוהב אותו, וכי הוא
ביקש יפה.
הקריטריון הרביעי והאחרון הינו מקוריות הסיפור. כאן מיניתי את
אלוהים לשופט, כיוון שחשבתי על זה והגעתי למסקנה שרק הוא זה
שבאמת מכיר את כל הסיפורים שאי פעם נכתבו בעולם.
לצורך כתיבת הסיפור ניתנים לכל משתתף לא יותר מ-14 יום,
שלאחריהם יגיש את הסיפור לחבר השופטים, שימסור את התוצאות תוך
24 שעות מקסימום מרגע הגשת הסיפורים.

הרגשתי כל כך גאה בעצמי על שהצלחתי לחשוב על רעיון כה מקורי
לדו-קרב בינו לבין שמעון, שהחלטתי לצאת ולחגוג באותו ערב
שהגשתי את ההצעה לשטן, עם משה, אבל מהר מאוד שמחתי הפכה לעצב,
כי נזכרתי שלמעשה נותרו לי עוד 14 יום לכתוב את הסיפור ואפילו
אין לי עוד רעיון מקורי לעלילה.
משה, שהרגיש שאני הופך להיות מדוכא, ניסה לעודד אותי עם חיוך
ה"אז מה? זו כלל לא שמתי שהרופא הפיל אותי על הראש ביום
הלידה".
כשזה לא עבד, הוא שאל למה אני עצוב.
"פשוט עוד אין לי אף רעיון לסיפור, משה, זה הכל" הסברתי לו.
"אה, הבנתי. יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך?"
"כן, לשתוק, ולתת לי לחשוב"
"אבל רגע, יש לי רעיון" הוא אמר פתאום.
"אני בטוח שכך, משה, אבל אשמח אם לא תבלבל אותי ותיתן לי לחשוב
על רעיון מקורי משל עצמי. אני ממש רוצה לזכות בתחרות הזו"
"לא, באמת. באמת יש לי רעיון" הוא התעקש.
"כן, אני יודע, אמרת לי, אני מאמין לך" ניסיתי לנפנף אותו.
"והוא מקורי מאוד"
"יופי"
"תכתוב עלי!" הכריז משה בחגיגיות.
"מה אמרת?" שאלתי, מייחס לו לראשונה תשומת לב.
"שתכתוב עלי, על משה, ידידך ועבדך הנאמן שמלווה אותך מזה
חמישים שנה במסעותיך בגיהנום!"
"אתה פשוט גאון, משה!" זעקתי לפתע, ונשקתי למשה, תוך כדי שרצתי
לחדרי והסתגרתי שם, במשך השבועיים הקרובים. הפעם היה לי רעיון
ממש מקורי.
כל אותם שבועיים יצאתי מהחדר רק בשביל לאכול וללכת לשירותים.
ישנתי בחדר הזה שעות מועטות והקדשתי את כל הזמן האפשרי לכתיבת
הסיפור. אפילו הפסדתי שני פרקים של דוסון. מה לעשות שאני כותב
ממש לאט.

לאחר שבועיים הגשנו השטן ואני את הסיפור לחבר השופטים המהולל
שנבחר על ידי בקפידה רבה, וישבנו מחוץ לחדר בו הם הסתגרו על
מנת שיוכלו לשפוט את התחרות, בציפיה ממושכת, ובחרדה מתמדת.
למען הסדר הטוב של הדברים. אני מוכרח לציין שרק אני ומשה היינו
חרדים, ושהשטן היה משוכנע בנצחונו, כרגיל.
הוא נתן לי עותק של הסיפור שלו, ואני נתתי לו עותק משלי.
אני כתבתי על עלילותינו של משה ואנוכי מרגע מותנו ועד לרגע
ההפסד שלנו במשחק הפוקר לשטן. הרביתי בתיאורים, הוספתי הרבה
קטעים קומיים, לרוב על חשבונו של משה, אבל לו לא היה אכפת בכלל
כי הוא היה שמח ומשוכנע שאכן כתבתי סיפור עליו.
השטן, לעומת זאת, כתב סיפור על שטן שנוסע לבקר בלונדון, לרגל
המשתה השנתי שלו, שם הוא משכנע עלמה צעירה ונאה בשם מרגרט
להיות לשפחתו, בתמורה להחזרת האהבה שהיתה פעם בינה ובין מאהבה,
היוצר. היתה לי תחושה שנתקלתי בזה איפשהו פעם.
הוא קרא לסיפור שלו "השטן בלונדון", בעוד שאני קראתי לשלי "לא
שווה לשחק פוקר בגיהנום".
בתום 24 השעות יצא חבר השופטים, ואני קפצתי עליהם, מתחנן שכבר
יכריזו על המנצח ויגאלו אותי מכסיסות הציפורניים העצבניות שלי,
שכבר כמעט וחדרו לתוך הבשר. הם, מצידם, ביקשו ארכה, שיוכלו
לקרוא את סיפורו המעט יותר ארוך של השטן.
24 שעות לאחר מכן הם יצאו בשנית ובפיהם הבשורה: "יש מנצח!"

הם החלו להקריא את הניקוד, כאשר כל שופט עלה והקריא את
הקריטריון עליו הוא היה אחראי, תוך כדי שהשופטים כולם שומרים
את זהות המנצח לסוף.
ראשון עלה בן יהודה.
"ובכן, שני הסיפורים כתובים בשפה תקנית, אם כי פה ושם ניתן היה
למצוא שגיאות דקדוק אחדות, אם להיות קפדניים. רמת השפה התאימה
לתוכן בשני הסיפורים, אולם מצאתי את הסיפור על הפוקר כתוב בשפה
מעט יום-יומית יתר על המידה. על כן נתתי לסיפור זה רק שמונה
נקודות אפשריות בעוד לסיפורו של השטן נתתי עשר"
חשבתי שהלך עלי. הייתי משוכנע. על ההתחלה ליפול, ועוד בשתי
נקודות.
שני עלה צ'רלי צ'פלין. בלי להאריך יותר מדי בדברים הוא סיפור
כי שני הסיפורים היו מצחיקים עד מאוד, וכי אהב במיוחד את דמותו
של משה. שני הסיפורים קיבלו ממנו עשר נקודות.
שלישי עלה מוריסון, שנתן לסיפור שלי נקודה אחת יותר מלשל השטן.
ידעתי שהיה שווה לבחור בו. הרגשתי בעצמותי כבר את תחושת הקאמבק
שלי, וכיצד אני מחולל היסטוריה, כיוון שבאותו רגע ממש נזכרתי
שסיפורו של השטן הינו העתק מדויק של סיפור מאת מיכאיל בולגאקוב
בשם "השטן במוסקבה", והרי הקריטריון הבא היה קריטריון
המקוריות.
ואז עלה אלוהים.

"ובכן, שני הסיפורים יפים מאוד, אך לא על כך שפטתי אותם, כי אם
על מקוריות" הוא פתח.
"את סיפורו של השטן מצאתי מקורי עד מאוד. הדמויות יכולות להיות
בנמצא בכל מקום, ואני חושש שמעולם לא קראתי סיפור מקורי כל כך"
- צמרמורת עברה בגופי.
"אם כי, עלי להודות שיכל לבחור עיר מקורית יותר מאשר לונדון.
על כן, קיבל רק שמונה"
כששמעתי שמונה נרגעתי קצת, כי ידעתי שעוד יש לי סיכוי לנצח.
"הסיפור על הפוקר, לעומת זאת, לטעמי, הינו סיפור כלל לא מקורי,
ואני חושב שנתקלתי בו בעבר היכן שהוא. הדמויות אף הן מוכרות לי
ולדעתי, הדמות של ההוא העונה לשם משה בכלל מוגזמת מדי בשביל
להיות קיימת במציאות. על כן נתתי לסיפור זה רק חמש"
"אבל יש כזה סיפור! והוא מפורסם!" צרחתי על אלוהים, תופס אותו
בצווארון, כפי שראיתי פעם את השטן עושה.
"אמממ... לא נראה לי. זה בכלל באנגליה, לא ברוסיה. זה מקורי
מאוד לדעתי" אמר אלוהים, ונראה כאילו הוא לא מאמין בעצמו במה
שהוא אומר, אבל מבט אחד בשטן גרם לי להבין שאין לי סיכוי לשכנע
אותו לשנות את דעתו
שוב הפסדתי לשטן, ושוב זה היה בגלל הפראיריות של האלוהים.
נו, טוב, לא משנה. מה זה כבר עוד חמישים שנה בגיהנום?