אנוכי, זה מה שאתה. זה נגמר בטלפון רק כי לא רצית להתמודד עם
התגובה שלי.אנוכי. גם בתקופה שלפני היית אנוכי. השתמשת בי
כפילגש. כשהתחשק לך משהו שהוא לא יכל לספק, באת אלי. הייתי
בשבילך כמו חפיסת שוקולד בארון, מחכה שיאכלו ממני. ומה?
פתאום אתה לא אוהב אותי? כל מה שקרה בשבועיים האחרונים, הכל,
נעשה מאהבה??? או שמא זה באמת היה רק סיפוק רגעי בשבילך. נהנית
משני העולמות, גם לפגוע בי וגם לגעת בי. מניאק. ולמה תכננת
תוכניות לשבוע הקרוב, למה נתת לי את התחושה שהכל אותו הדבר?
אני מאמינה שאם זה אולי אז זה בטוח לא. אז לא יכולת לסיים את
זה קודם? כי בטוח היו לך ספקות עוד לפני. יכולת לחסוך ממני קצת
כאב ולסיים את זה לפני שהתחלת לא להתייחס אלי ולפני שנתת לי
להרגיש כמו צעצוע. זה המעט שיכולת לעשות עבורי.
ועכשיו הכל כל כל כך מוזר. אני פתאום לבד. מנסה לא לחשוב עליך,
אבל לא מצליחה. מנסה להתעלם מהכאב, והוא רק תוקף חזק יותר.
מנסה למנוע את הדמעות, אבל להן לא אכפת, הן רק זולגות.
כמובן שאני אתגבר עליך, זה יקרה בסוף. רק שיגיע הסוף הזה כבר,
לפני שהגעגוע והכאב יאכלו אותי מבפנים.