אותו בוקר, הרגיש במיוחד את תחושת המועקה זוחלת ועולה בגרונו.
מול שולחן העריכה, מזה שנים, הוא חי את חייהם של אחרים.
התמונות ריצדו מולו, מתקשה לבחור את המעבר הראוי בין ה"שוטים",
מנסה ליצור תצרף סביר לאירוע המשמים. "איזו שמחה מאולצת".
הדי.ג'י מרעים בקולו, מתאמץ לעורר עניין באורחים האבוסים. על
רחבת הריקודים מפזזים זוגות ויחידים, במאמץ נואש ליהנות
באירוע.
הוא מכיר, כמעט בעל-פה, את שיגרת האירועים הללו, מתקשה להפיח
חיים במריונטות. אותן שמלות גופיה, קטנות, שחורות. אותן חליפות
חבוטות. סושי, קרפצ'ו, בשר צלי, תפודים אפויים.
הוא חש שהוא עורך את אותו משפט שוב ושוב. ממש כפי שהטילה עליו
המורה אסתר, לכתוב מאה פעמים: "יותר לא אפריע למהלך התקין של
השיעור", עונש על שהשמיע בקול: "זה כל-כך משעמם".
המהלך התקין היה תמיד חשוב מכל עניין אחר.
"כפי הנראה הטמעתי את המשפט הזה", הרהר בינו לבין עצמו, מקפיד
על רצף הסרט שהוא עורך.
קבלת פנים, לחיצות ידיים, חיוכים מאולצים, נשיקות נוגעות לא
נוגעות, רק לא למרוח את השפתון, בופה, בר-אקטיבי, טכס,
ריקודים... אותו "ליין" שיגרתי, אותה אמירה מפוספסת.
הוא, בעצמו, חדל מזמן מלהשתתף באירועים. הרגיש ששבע וראה כבר
הכל.
שנים שהוא מתכנן נסיעה להודו, לאשרם, לתפוס ראש, לנקות את האבק
שדבק בו. השגרה הורסת בו כל חלקה טובה, הוא עייף, מותש. שום
דבר לא זז בחייו, לא מתחדש. עבודה, פרנסה, ילדים, דמי מזונות.

"הייתי צריך שמשהו ינער אותי. ממש אין לי אנרגיות לשנות את
תסריט חיי המאוס", לוחש לעצמו ללא קול, בפעם המי יודע כמה.
שבוי ב'מהלך התקין של החיים' עם סטיות  פה ושם.
מישהו הקיש על הדלת. התנתק ממחשבותיו וגרר עצמו בעייפות. הגיע
שליח עם קלטות חדשות לעריכה. בחברת "א.י.ש צילום אירועים"
אוהבים את העבודה שלו. למרות שערך בקפידה, הוא עבד בזריזות
ועמד בלוח זמנים. שאול, הבוס, אף ציין בפניו שהלקוחות מאד
מרוצים. במיוחד הכלות, החתנים וההורים, שריחפו ברגע האמת,
מופתעים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה שמח היה באירוע שלהם.
לקלטות היה מצורף פתק, משורבט בכתב ידו של שאול: "תן קדימות
לחומר הזה ותשתדל יותר מתמיד. האבא של הכלה למד איתי בתיכון".
הכניס את אחת הקלטות לוידאו והחל לצפות בחומרים. שיממון,
עליבות כזו כבר מזמן לא ראה. הכל נראה כל-כך טפל. מאמץ סרק.
אפילו הכלה לא זהרה ביום חתונתה. "כיעור", אמר לעצמו, "בכיעור
כזה כבר מזמן לא נתקלתי".
נשבר לו. הוא כבר לא מסוגל להמשיך. זיעה קרה כיסתה את מצחו,
הדופק הואץ, תחושת בחילה תקפה אותו. הוא רץ לשירותים והקיא את
כל כוסות הקפה, שהגיר לתוכו אותו בוקר. הוא נתקף בהלה, שטף
פניו במים קרים, הכין לעצמו כוס תה, הצית סיגריה והתמקם מחדש
מול שולחן העריכה.
לפתע גמלה בלבו ההכרה - הוא חייב לנתק עצמו מהקיבעון שאחז בו.
הוא החליט לעשות מעשה. הוא יפר את האיזון. הפעם הוא-הוא יביים
את האירוע.
הוציא את כל הקלטות, שהצטברו אצלו, מאירועים קודמים. במיומנות,
דגם לתוך המחשב קטעים צבעוניים מפה ומשם. הוסיף מוזמנים, גיוון
את התפריט, העשיר את סידורי הפרחים, הוסיף בר-אקטיבי עשיר
במיוחד, עם נערות רעננות, המכסות טפח ומגלות טפחיים, מנערות
שייקרים במקצב הסמבה.
לקח את דודה בלומה, שהגיעה במיוחד מאוסטרליה,  עם כל
ה"בריליינטים", לחתונה של הגרינשפנים.
את התאומים מבר המצווה של משה חממי, שהיו לבושים בחליפות ספארי
זהות. את הילדה השמנמנה, שהקיאה באירוע של ברכה צפוני, לאחר
שדחסה את הפרוסה השלישית מעוגת הקצפת. את הדי.ג'י, שהתחשמל
במסיבת האירוסין של כהן את לוי. את סבתא פלורה מהבריתה של משי.
שילב רבנים בשעת ברכה ואת שבירת הכוס ו"אם אשכחך ירושלים" ערך
בשבע עשרה זוויות מאירועים שונים. את האירוע חתם ב"לופ"
אינסופי של זריקת זר הכלה, קטע אותו לקח
מהסרט 'החתונה של החבר שלי' , קלטת שגרושתו העניקה לו באחד
מימי ההולדת.
"עכשיו אין שום סיכוי ששאול יזרים אלי חומרים נוספים לעריכה".

בתחושת הקלה הכניס את הקלטת הערוכה למעטפת בבלס ושלח
ל "א.י.ש צילום אירועים".

בעודו מתהלך ב"דיוטי פרי" בנתב"ג, מתענג על ריחות הטבק
והבשמים,
בדרכו לאשרם, צלצל הטלפון בביתו: "שמע, זה שאול, תחזור אלי
כשתתפנה. עשית עריכה למופת! אתה גדול, פיצוץ, מדהים, הם כל-כך
מרוצים שהזמינו אותנו לצלם בחתונה של הבן".