רגלו השמאלית, הכבדה של המוכס, קיריל פטרוביץ' שליקוב, היתה
כפופה תחת אחוריו השמנים וריטטה בזעם כבוש לפי הקצב. הוא עמד
בפתח המועדון, שעון על המשקוף כמו פרחח רחוב, וקיסם נעוץ לו
בין שפתיו העבות. בתוך המועדון חוללו המטרוניתות, נשותיהם של
טובי העיר, ''cheek to cheek" עם הקצינים הגמישים וצרי המותן
של גדוד הפרשים החונה ללילה.
גם אשת המוכס, אנה פבלובנה שליקובה, אשה נאה, קטנת קומה
ושחרחורת בשנות השלושים שלה, שאפה נשרי וסנטרה מזדקר, רקדה שם
עד כלות הנשימה. הריקודים עייפו את גופה בלבד, ואילו נפשה
היתה נתונה להיכרות זו של הרף עין עם קצין כהה שיער שעצמות
לחייו גבוהות כשל טטארי ועיניו נעוצות בה. ''cheek to cheek''
- זהרו על לחייה כתמי אודם.
הבעת פניה של אנה פבלובנה היתה רוויית עונג ושכחה מוחלטת של
ההווה, כפות רגליה לא נגעו ברצפה. קומתה הקטנה כמו התגבהה
וראשה כמעט שהיתמר מעל לראשו של בן לווייתה גבה-הקומה, אלא
שדומה היה כי גם רגליו שלו מרחפות.
"מגעילה, טפי!" מלמל פטרוביץ' וירק ארצה, מעשה פרחח, את הקיסם
הרטוב. "בת ארבעים כמעט, שק קמח נטול צורה, שחבל-מחוך מהדק לו
את מתניו. היו מתניים והופ - הנה אינם עוד. הו, מה יפית אניוטה
שלי, את שערותייך סלסלת, את מתנייך הידקת ואת אפך הארוך פידרת
בקמח מן השק!"
אנה פבלובנה לא הביטה בבעלה אף לא פעם אחת. חיוך של עונג עצום
עיניים שפוך היה על פניה הסמוקים.
"כבר אינך תלמידה בגימנסיה..." הרהוריו הטרופים של קיריל
פטרוביץ' שליקוב הסתחררו בראשו במהירות רבה כל כך, עד כי איבד
כמעט את שווי משקלו. "...אינך ילדה עוד. את פרצופה זקנה. זה מה
שאת, פרצופה זקנה שאיננה תופשת שהיא פרצופה זקנה. מכוערת."
כבר לא כבש את זעמו, אלא נכנס אל האולם ופנה לעברה. אנה
פבלובנה כבר ישבה בחברת בן-לווייתה, כשהיא אוחזת בחינניות
במניפה, ומספרת לו על ילדותה בפטרבורג. שפתיה התעגלו,
מתחנחנות, לצורת לב.
"אצלנו, בפיוטרבורג..." אמרה ולא יספה.
הלב נותר פעור מעט ורטט של מבוכה חלף בגופה.
הוי הבושה, הבושה, כל כך בושה בבעלה.
"אניוטה, הביתה!"
"מדוע? יש סיבה כלשהי?" נימת דאגה לא כנה נשמעה בקולה.
"אין צורך בסיבה, זהו רצוני. חסכי ממני את שאלותייך."
קיריל פטרוביץ' שליקוב זקף את קומתו הגוצה בפני בן-לווייתה של
אשתו, שהציץ בו בחיוך תמה ולגלגני מעט.
"מדוע, פטרוביץ'?"
עתה עמדו הבעל ואשתו פרושים מעט מן הציבור. אנה פבלובנה לא
חיבבה שערוריות, היא חששה מהן.
"למה שאלך הביתה?" נעצה מבט-תם בבעלה "הן השעה איננה מאוחרת!"
"זה רצוני, ודי בכך! רצונך שאקים שערורייה?"
המוכס ראה כיצד בולעת אשתו את רוקה בהיחבא. היא התביישה ולבו
התרחב מעונג.
"אתה זקוק לי בבית?" דיברה אליו רכות, כפי שמפייסים ילד קטן
וכועס שצעצועו נלקח ממנו.
"את לא נחוצה לי, אבל רצוני הוא שתשבי בבית. זה רצוני, וזה
הכל." כמעט רקע ברגלו.
"רק עוד..." התעגלו שפתיה של אנה פבלובנה לצורת לב.
אותו לב, שהתווה לפני שעה קלה את "אצלנו בפיוטרבורג", לא מילט
עדיין לאוויר העולם את ה"רגע" הנכסף.
"רק עוד רגע" הרהרה בינה לבין עצמה ללא קול, אך התענגה על
ההשתהות וטרם אמרה דבר.
אמנות ההשתהות, כך לימדה אנה פבלובנה את עצמה למן היום בו
נישאה לאיש, היא אמנות מתיחת הרגע.
שעה קלה לפני שהיה בעלה שב הביתה מעבודתו, היתה אנה פבלובנה
שליקובה מתחילה במלאכת ההשתהות. ידיה הנמרצות היו נעצרות בבת
אחת ממרוצתן ומלטפות אט אט את ראשיהם של שלושת בניה - שלושה
העתקי מים של הבעל. במילים רכות ואיטיות היתה משלחת אותם
למיטותיהם. היא - העזה והנמרצת, שחוטמה הארוך וסנטרה המחודד
היו שלוחים תמיד לפניה, מפלסים את דרכה - היתה מתעגלת ומתרככת
אל תנועות איטיות, הסודקות את הזמן, פורצות בו גומחות-מנוחה,
בהן תוכל להניח את ראשה המיוגע ולהגביה את רגליה הדואבות
ולהמתין לבואו הבלתי נכסף של הבעל.
עוד שעה נותרה, עוד מחצית השעה, עוד מחצית מן המחצית, עוד
מחצית מן הזמן הנותר. הזמן היה הולך ונחצה, אך הדרך הולכת
ומתארכת. אם תעמוד על המשמר ותקפיד לאחוז ברגע, למתוח אותו עוד
ועוד ולא להניח לו לחלוף, לבטח לא ישוב עוד הבעל לעולם. אך בין
"הרף" לבין "עין" היו עפעפיה נשמטים לרגע וכהרף עין היו
נוכחותו הכבדה ושפתיו השמנות, המשורבבות ממלאות את חלל הבית
כולו, פולשות לגומחותיה של אנה פבלובנה ומטאטאות החוצה את הרגע
המשומש.
"איך חלף היום, יקירי?"
ועתה לא אמרה דבר ולא עפעפה בעיניה, ורק עמדה והביטה בשפתיו
המשורבבות של הבעל ובבועיות השנאה המקציפות בפינותיהן עד אשר
הרגישה בכף יד חמה, הנשלחת לאחוז בכף ידה, ולא היתה זו ידו של
הבעל, שמגעה קר-לח-קר-לח וגששני כמגע החלזון. היא הסתובבה כדי
לפגוש בעיניים פעורות ובעצמות לחיים גבוהות ובפה דובדבן של
הקצין השחרחר הסמוך כל כך אל פיה.
"את המוכסים במעבר הגבול אפשר לשחד בקלות," אמר וניה, ואחר סגר
בפיו על פיה והידק את גופה אל גופו - קרסול אל קרסול, ברך אל
ברך וירך אל ירך. "ועתה נפתח לנו חלון של רגע."
"זו רק גומחה," אמרה אחר כך, "ובסופה ממתין לנו הקיר."
"אינך יכולה לדעת זאת לבטח, אנצ'קה..." וניה צחק ונשך את שפתה
התחתונה עד זוב דם, "...ויתכן שבשבילנו היא עמוקה מספיק."
"ולאן עכשיו?" שאלה.
"לאן שתרצי," אמר. "נוכל לחזור מעט על עקבותינו, גם אם לא נמצא
את עקבותינו ממש, שכן הגומחה מתמשכת לשני הכיוונים."
לבה הלם חזק כל כך עד כי כפתורי שמלתה העליונים נתלשו והתגלגלו
הרחק מהם בשני טורים מקבילים.
"בת כמה את, יפתי?"
"בת שלושים ושש." הכתמים האדמדמים המרצדים על לחייה קפאו לרגע
כחוככים בדעתם אם להשאר, הסלסול בשערה נפתח והתיישר אט אט
כאגרופו של קמצן המשתחרר לאטו ובעל כרחו.
"הרי את כבת מחצית שנותייך," הוא אמר וחייך, "כפי ששעה הופכת
למחצית השעה."
כבת שמונה עשר אביבים היתה אנה פבלובנה סימיונובה כשיצאה מפתח
הגומחה וצעדה עם איוון איוונוביץ' איוונוב בראש תהלוכת החתונה,
וכשישבה בראש שולחן החתונה לצידו של איוון, וכשהומטרו עליה ועל
איוון עשרות רבות של פרחי חתונה. היא לא יכלה שלא להזיל דמעות
צחוק כשראתה שוב, כמו במחזה תיאטרון, את אמה מוחה את אפה
ומשפשפת את עיניה האדומות ואת אביה מאדים במאמץ לשמור על
זקיפות קומה ושפם מול אבי החתן.
אמו של וניה חיבקה אותה. שחרחורת היתה כמו בנה ועצמות לחייה
גבוהות כשלו, כך גם שלושת הבנים שנולדו להם, לאנה פבלובנה
ולאיוון איוונוביץ', שנה אחר שנה - העתקי מים של אביהם.
"צ'ינג צ'אנג צ'ונג - שלושה סינים קטנים." היה וניה מניף כל
אחד מהבנים בתורו באוויר וצוחק נוכח שערם השחור הנופל על המצח
והלחיים הטטאריות בפני התינוק העגולים.
ובכל השנים שבאו אחר כך היה וניה מנשק אותה על פיה, חוקר את
עומק הגומחה, והיא נענתה לו גם לאחר שכמעט נותרו ללא קורת גג
ומחצית כספם אבדה יחד עם הונו של אביו פושט הרגל של וניה, וגם
לאחר שהתגלתה הדירה הקטנה בפטרבורג ובה הרקדנית הקטנה והמסורה
של וניה ולאחר הפעם האחת והיחידה בה סטר לה בשכרותו.
באצבעו היה משרטט את מתאר הלב של שפתיה המשתהות עדיין בין "רק
עוד" לבין "רגע", מתוות ללא קול את המילה שמעולם לא נהגתה.
