שני פרקים מתוך סיפור

בבוקר

בשעה זו של שחר על פני הים נראתה הספינה הסמוכה מטושטשת מעט,
מחותלת בערפל סמיך. איש לא נמצא על הסיפון, ומיד החלו מלחיה של
"גחלילית הים" להיערך למקרה של מארב שודדי ים או של מחלת
הפוהמורה שהשמידה את יורדי הספינה.
סימניה הראשונים של "פוהמורת המלחים" הם הפניקוטים. המכרסמים
בעלי התיאבון, השוכנים בסיפון התחתון, חשים ראשונים בהתפרצות
הפוהמורה, דעתם נטרפת והם יוצאים ללא פחד אל הסיפון העליון
וקופצים אל המים כדי להמלט. למרות אוויר הים הפתוח, יכולה
הפוהמורה לכלות תוך ימים ספורים את כל אנשי הצוות של ספינה
גדולה.
נאגל, כשאר חבריו, עטה מטפחת עבה טבולה ב"אללח" מחשש לשאיפת
הזיהום אל ריאותיהם. הם אחזו רק בחרבותיהם, שקצה להבן נטבל
באללח אף הוא.
חלק מן החבורה נותר למעלה, על הסיפון העליון, כצופים ושומרים.
כל היתר, ונאגל ביניהם, החלו לרדת במדרגות הסולמיות אל הסיפון
התחתון.

שלושים ותשעה איש היו מוטלים שם על גבם, שרועים כשעיניהם
עצומות בחוזקה ופניהם פונים מעלה, כאילו ראו דבר מה מבהיל. ספק
חיים היו ספק מתים. לבושים היו במדי הצי העתיקים - אדום צהוב
ומצנפות לבנות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, קטועי רגלם הימנית היו
מתחת לברך. שרוול המכנסיים הימני היה קשור.
קורמורס, רופא האניה, הרים בעזרת חרבו את סנטרה של אחת הדמויות
השרועות. הוא התכופף והביט בריכוז בצווארו של המת.
"אין זו פוהמורה!" פסק בהחלטיות. "ניתן להסיר את המטפחות."
קורמורס הסיר את המטפחת מאפו וביד חשופה פקח את שמורות העיניים
העצומות.
"סיבת המוות - טביעה," הוא רכן אל האיש השוכב וקירב את אוזנו
אל אפו ופיו. "אם אומנם מתים הם. אינני בטוח בכך כלל."
"מה פירוש טביעה? הרי הם נמצאים על הסיפון." לחש מיקן על אזנו
של נאגל. "האם הם מתים או לא?"
הרעש וההמולה, שפרצו בספינה לאחר הכרזתו של הרופא, היו מחרישי
אוזניים.
"קורמורס הוא שיכור זקן, הוא מטביע את עצמו בקנקני ג'ירוסקה."

משפט אחרון זה לחש מי שלחש בצל ההמולה מפחד תגובתו של הרופא,
שהקפיד הקפדה יתרה בכבודו. כל מקרה של הטלת ספק בדבריו, שלא
לומר עלבון גלוי, היתה מתפרשת בעיניו כניסיון למרד, עליו היו
נענשים בחומרה יתרה. רב החובל מיקולוס היה אחיו הצעיר של
הרופא.
הרופא הזקן הסתובב לאיטו אל נאגל. בשקט הביט בעיניו של הצעיר
ושניות ארוכות לא אמר דבר. נאגל חש כיצד נמסה רגלו הימנית
מפחד. הוא היה כבר מלח אמיתי, סיפורי המלחים הוטמעו בנשמתו,
וברגע זה פחד עד איבוד עשתונות מפני העונש העתיק על מרד בלב
ים. חוט מלחים דק וחזק ובקצהו אנך-מצולות, ששימש כמשקולת אשפה,
מתהדק תחת הברך הימנית העושה את דרכה עם בעליה בדרכו האחרונה
אל המצולות. רגלו אותתה לו כי לא יוסיף לומר עוד דבר.
"האם אתה חש בריח כלשהו, נאגל?" קורמורס דיבר רכות, וכעס לא
נשמע בקולו. "אל תפחד, אינני כועס כלל."
זה שעות, מאז עלו לספינה, עלה באפו של נאגל רק ריחו המתקתק
חריף של האללח, אבל ריח זה הלך והתפוגג ככל ששהו בה זמן ממושך
יותר. את מקומו הלך ותפס הריח המוכר והרגיל, ריח קורות עץ
לחות, ריח הים הדבק בסיפונים ועוד ריח חמקמק ובלתי מוגדר. כך
השיב נאגל לרופא והשפיל ארצה את מבטו.
"ריח זה הוא ריח החיים, וגם איש צעיר זה חש בו!" אמר קורמורס
והביט בשומעים כמו רב-אומן המביט בחניכיו. "לא, אין כאן ריח של
מוות. הביטו בבגדי המלחים, זוהי ספינה עתיקה. מלחיה המקוריים
היו מתים זה זמן רב גם לולא הוטבעו, ובכל זאת אין כאן ריח של
מוות ורקבון, והגופות, אם אמנם גופות הן, נראות כשקועות
בשינה."

ספינת רפאים.
איש מחבריו של נאגל, גם לא מיורדי הים הותיקים יותר, לא ראה
ספינה כזו מעולם.

נאגל לא הצליח להירדם בלילה ההוא.
זה היה לילה קיצי חם, והוא שכב על הסיפון העליון, שעון על אמת
ידו כעל כרית. הים היה שקט, והאויר היה דומם לחלוטין. השמים
והמים התמזגו לשמיכה כהה אחת.
בכל זאת לא שרר חושך מוחלט. מעט האור, השד יודע מהיכן הגיע,
אפשר לנאגל הער לחלוטין להשקיף אל "ספינת הרפאים" שנקשרה אל
ספינתם בכבל ארוך ועבה. מישהו או משהו נע שם במהירות על גבי
הסיפון.
"מיקן." לחש אל חברו, שהיה שרוע לצדו ונחר בשלווה.
"מיקן, התעורר." הוא לא הסיר את עיניו מן הסיפון ותוך כדי כך
החל לטלטל את מיקן הישן.
"עזוב אותי," מלמל הלה בכבדות של שינה עמוקה. "אנחנו ישנים
עכשיו."
נאגל חייך. היו למיקן כל הסיבות שבעולם להיות מיוגע עד מוות,
ובעצם, אם חושבים על כך, היו סיבות אלה תקפות גם עבורו. כיוון
שהים היה שקט היום כל כך, שבתו המפרשים, ואת הדרך הארוכה למדי
עד למקום הימצאה של "ספינת הרפאים" עשו בחתירה מאומצת, שהוטלה,
כמובן, על פרחי השייט.
הוא פחד מעט, זה ברור, אך אותו יום היה כה רצוף הרפתקאות עד כי
נדמה היה לו כי לבו של נמר פועם בחזהו. הפחד, אותו הכיר היטב,
למרות שנחשב לצעיר אמיץ על ידי כל מכריו, התעמעם ולא שלח
זרועות קרח לצרוב בחזהו ובבטנו. הכוח גלש במורד גבו, מהשכמות
ועד לחוליה העגולה, הקטנה והבולטת מעט מעל מותניו, שם התפוצץ
בתוכו במתיקות צורבת. כל כך היה נפלא לא לפחוד מדבר.

הקור לפת אותו, כאשר חצה גופו את פני המים. הוא הוציא את ראשו
החוצה כדי למלא את ריאותיו באוויר והצטמרר לרגע בקור, בפתיעה
ובפחד, אשר ניתזו ממנו והלאה יחד עם טיפות המים, כשניער את
ראשו. הוא הביט לאחור, לעבר סיפון הגחלילית. בחשכה הסמיכה יכול
היה רק לנחש היכן שוכב מיקן, היכן התורן הראשי, וכמו שלעיתים
בדומייה מוחלטת אנו שומעים קול קורא בשמנו, או שלשמעם של כמה
צלילים אנו מדמים לשמוע לחן מוכר, כך הצטיירו הסיפון והתורן
וקוויה המעוגלים של קדמת הספינה מתוך הלא-כלום הסמיך. מאמץ
הראייה המדומה הכאיב לעיניו.
"היי שלום, גחלילית הים." אמר בחיבה, כשפיו טובל בחלקו במים
המלוחים. המילים בעבעו מפיו. הוא התרגש במקצת. זרועותיו חתרו
בחופשיות בתנועות ארוכות במים השקטים. נצח יחלוף עד אשר יגיע
אל סולם החבלים, המשתלשל מסיפונה של הספינה הקרובה כפסע.


שחייה לילית

גוף קטן ומהיר נחבט בצד גופו. כיוון שלא היה כדג במים ממש,
התקשה לזהות בתחילה מהו הדבר, אך הצלפת שוט מהירה ובלתי מכאיבה
עוררה אותו מן המנוחה המוחלטת כמעט, בה היו נתונים גופו ורוחו.

פניקוט?
פניקוט במים? פוהמורת המלחים. שורש הפחד של כל מלח.
הוא התעשת מיד, שום סכנה לא היתה כאן, רק פחד, שהוטמע בו היטב
ממש כפחד מפני אוניות המשייטות לבדן על פני האוקיינוס.
לפני שעלה על סיפונה של הגחלילית לא ידע על קיומן של ספינות
רפאים ולא פחד מפני הפניקוטים. להיפך, על היבשה חיבב את
המכרסמים הליליים מחודדי החוטם ובעלי הזנב העדין והארוך, אף
כינה את אהובתו על שמם.
היכן היא נמצאת עתה? עולמה של דאגני היה שונה לחלוטין מן העולם
הזה, העשוי בליל מוזר של סיפורי מלחים, שחלקם גוזמאות משונות
ובלתי מתקבלות על הדעת וחלקם אמת הפרועה מכל דמיון. דאגני ובית
אמו והחצר הגדולה והמוארת, בה היה דוהר עם חבריו על סוסוני
המגאלי הפעוטים, שכנו אך ורק בזכרונו.

נאגל חש בקרבתו של הגוף החי הקטנטן לצדו. הוא לא נגע בגופו, אך
האדוות העגולות והקטנות גילו את תנועתו במים, והמים נדמו
חמימים יותר.
"אין זה פניקוט," חלחלה בו ההבנה "זהו דג. אשמנון"
שובל של שמן אשמן שחור נפלט מאחוריו של הדג, אפף את נאגל
בחמימות מפתיעה והתווה מסלול שחור עמוק באפלה סביב. רגשות
מעורבים של סלידה ופליאה הסתחררו בלבו. שמן האשמנון היה טמא,
ולא פחד היה כאן אלא ידיעה ברורה שמקורה מכה שורש בסלע.
"אין לקטוף מפרי הים!"
בשר הדגים ושמן האשמן היו טמאים ואסורים במגע. כך חונכו
הילדים, וכך חינכו את ילדיהם אחריהם. על היבשה היה האיסור
מפורש וברור, בים נלוו לו איסורים נוספים - כל מלח שטבל במימי
הים היה צריך לרחוץ את גופו הטמא במים מתוקים מיד עם עלותו
לספינה, לולא כן יושם בהסגר. לא פעם ראה נאגל את האומללים הללו
שקמלו עד מוות בעודם נתונים בהסגר על האנייה שמימיה המתוקים
אזלו. מעיינות המיים המתוקים היו נדירים בתוך הים ומקומם מסומן
בדגלי שחור ואדום
"הוא מוביל אותי." ידע פתאום והידיעה צבטה בלבו. "הוא מוביל
אותי אל הספינה."
נאגל החזיר את ראשו לאחור כדי לראות את "גחלילית הים", אולם לא
ראה דבר. למעשה, לא יכול היה לדעת אם שוחה הוא על פני המים,
ממריא באוויר, או צולל אל המצולות. החשכה היתה סמיכה ומוחלטת,
שמיכה כהה. האור המועט, שבעזרתו הבחין קודם בצלליותיהן של שתי
הספינות, נעלם. אולי כוסה הכל בנוזל השחור.
חבטה עזה בידו הפתיעה אותו. סולם החבלים, אותו קשרו מוקדם יותר
באותו יום, נגע בעורו החשוף. הוא אחז בו בשתי ידיים והניף את
עצמו החוצה. כל עוד שהה במים לא הפריעה לו האפלה. עתה פקח את
עיניו לרווחה, כי ביקש לראות היכן הוא מציב את רגליו. הוא לא
ראה דבר, כעיוור ממש. הוא דמיין כי שוב עומד הוא על סיפון
הגחלילית, ממש כמו קודם, כשהביט אליה מן המים וראה בעיני רוחו
את צלליתה ואת צלליותיהן של החפצים והאנשים, הנמצאים על
סיפונה. כיוון שמראה העיניים נשלל ממנו, היה הכוח המדמה חזק.
בזהירות גישש את דרכו על גבי הסיפון החשוך.
"זה אתה, מיקן?" שאל בלחישה צרודה, כשנתקלה רגלו היחפה בדבר מה
שמוטל היה על הסיפון ומגעו, כך נדמה, כמגע גוף אדם חי, ומיד
התחרט על שאלתו האווילית. אין הוא נמצא על סיפונה של הגחלילית.
עליו לאלף היטב את מוחו הלא ממושמע. ביקור הבוקר על סיפונה של
ספינת הרפאים היה קצר מכדי שייחרת במוחו ולו שמץ ממראה בחשכה
הזו. זוועת מלחיה הנרדמים וקורמורס הזקן הפוקח את עין המת בקצה
חרבו מחו כל זכרון אחר. הגחלילית היתה הספינה היחידה, אותה ידע
מעודו, ולפיכך היתה תמונתה בלבד חקוקה בו.
בזהירות הוסיף להתקדם. רק עתה, ללא אור השמש חש כי מגע הרצפה
היה שונה מזה של הגחלילית. חלקלקותה השעירה, השמנונית כמעט,
נבעה, מן הסתם, מן השנים הרבות, בהן שטפו אותה המים שוב ושוב
מבלי שאיש ימרק וישפשף בספוג מחוספס את "מרק הים", שכבת האצות
הדקה, אשר היתה דבקה בירכתים ומתפשטת בהתמדה עד אשר נוצר שטיח
חלקלק על הסיפון.
"אם כך," הרהר "חוש המישוש אמין יותר מחוש הראיה. נראה שרגלי
ניצבות על סיפונה של הספינה האחרת."
והוא התכופף ארצה ורחרח את ה"שטיח". הוא לא טעה. היה לו ריח
מלוח של ירכתיים.
"הזהר!"
הקול נשמע בתוך ראשו, והוא נדרך כי הקול היה מוחשי כל כך כאילו
עומד הדובר מאחורי גבו הכפוף ארצה.

בתחילה פסע לאט אחר כך בבטחון של בן בית. כאן התורן הראשון
וכאן השני והנה גלגל ההגה - כל הספינות דומות הן בסופו של דבר,
ומלח מנוסה מרגיש בבית בכל נמל. גם על כל סיפון.
"הזהר." שב ושמע בתוך ראשו כדרך ששומעים לעתים ברגע לפני
ההרדמות, כשרגלך גולשת על הסדין ואתה נרתע כי מישהו קרא בשמך
ומשך אותך בציצית ראשך מתוך חלום ההולך ונקרש מאחורי עפעפיך
העצומים.

מישהו צחק שם וקול הצחוק הרך בתחילה הלך וצבר תאוצה כנחשול.
שלושים ותשעה ערסלים התנדנדו מווי ברזל שחוברו לתקרה. המלחים
שהיו שרועים על הסיפון התחתון בבוקרו של היום הארוך הזה, ישנו
עכשיו, חיים לחלוטין ונתונים בתרדמה עמוקה. קול נחרה קל וריחם
של אנשים ישנים מישהו מדבר מתוך שנה, אחר מיטיב את תנוחת גופו
בתוך מקלעת הרשת.
-לכודים ברשת- חשב נאגל
"לכודים ברשת." אמר מאחוריו מישהו ונאגל סב על צירו על מנת
לראות מולו את עיניו הצהובות, הזורחות בחשכה של נמר-אדם.

כשהרהר בו תמיד חשב עליו נאגל כעל נמר. מנומר בכתום ושחור
ושריריו רוטטים תחת פרוותו כשהוא מניע את גופו אל המטרה.
הוא שלח יד אל פניו של נאגל ונגע בהם. "עליך לרחוץ את גופך,
אתה שחור כמו אשמנון."
נגיעתו היתה רכה. "רך כמו עלה של כף הנמר." חשב נאגל על עליו
הירוקים רכים של הצמח המטפס.
"נכון." אמר נמר הים. תשובותיו לשאלותיו הלא הגויות שעשעו את
נאגל. היה בכך משהו משעשע. לא, לא מפחיד.
"את שתילי כף הנמר הבאתי לדוכסות מאיי הקרן המערביים..." הוא
חייך וחשף שיניים צהובות כשנהב "...לפני עידן ועידנים."
נאגל שתק. תהום הזמן, שנפערה תחת רגליו, לא גרמה לו לסחרחורת.

"מלח ותיק אתה. אינך חושש ממערבולות וממדרך רגל בלתי יציב."
עיני הנמר זרחו.
"הוא מחבב אותי," חשב נאגל "היצור הזה, שגם בחייו הילך אימים
על הימים והיבשות, מחבב אותי."
נמר הים לא אמר דבר, הוא הניח את ידו על כתפו של נאגל והדף
אותו קלות אל המסדרון.
מאחורי הדלת נפתחה לפניהם ממלכת הקברניט. זה היה חדר רחב
מימדים, שרוצף לוחות עץ בהירים מרובדים צמר ארקן אדום ורוהט
בעץ כהה. כאן, בתוך קרביה של הספינה היתה תחושת הזמן שונה.
עקבות שיניו ניכרו רק על הסיפון החיצוני.
"אבל אלו שיניים לא מצוחצחות." גיחך נמר הים ופתח לפניו את דלת
האמבט.
"יפה כאן." אמר נאגל.
"אחרי שתנגב את הזפת מגופך," אמר נמר הים "תוכל להחליף בגדים
ולשבת כאן אתי. כמו בביתך."
"בביתי..." צחק נאגל והתקרצף מן החומר השחור שדבק בו "...בביתי
לא הייתי עידן ועידנים." ונמר הים הצטרף אליו בצחוק עז ומתגלגל
אשר הפך את התהום הפעורה לסדק דק ובלתי נראה כמעט.
"ידעתי שתבוא..." הוא הביט בצעיר שלבש עתה את בגדיו שלו ומזג
לשניהם יין ג'ירוסקה בהיר "...מעולם לא הולכתי את עצמי שולל
ומעולם לא תעיתי בדרכי הים.".
נאגל היסס לפני שלגם. האם יש בעולם הזה ובכל העולמות אדם
כמוהו, אשר כל הסערות כולן הותירו אותו כתורן זקוף-קומה והנה
הוא יושב עכשיו ולבו מתפלץ, אך ידו איננה רועדת כשהוא מקרב את
הכוס אל פיו ללגום משקה של ארורים.
"אכן ארורים," אמר נמר הים ושוב הצטחק כמבטל את דברי עצמו
"מקוללים בהפלגה הנמשכת דורות רבים ואיננה מגיעה לנמל לעולם."

נאגל לגם מן המשקה הבהיר ובגופו שבה והתפשטה החמימות שחש קודם,
עת אפף קילוח חמים של שמן שחור את גופו.
"הם קצת חיממו אותך במים הקרים." אמר נמר הים "לולא השמן השחור
הזה, היית רוטט עד עכשיו מקור."
"הן מפלצות ים, ובכל זאת..." אמר נאגל כשהוא תוהה בינו לבין
עצמו מדוע חשב על מפלצות "...לא נרתעתי מפניו. הוא היה דג
זעיר, ודאי תינוק, ובכל זאת ידע להורות לי את הדרך."

בשמנם השחור של האשמנים שכן המוות. מלח, אשר לא טיהר את גופו,
היה חשוף למחלת הזקנה. זקנה בטרם עת היתה קופצת עליו, משטיחה
את תלתליו וכופפת את נשמתו ומשירה את שנותיו. נאגל נשמר היטב
לנפשו.
"כשהייתי ילד רך," פתח נמר הים ומזג מן הקנקן עוד ג'ירוסקה
לכוסו של האיש הצעיר, שלא יכול היה לכבוש את תמהונו ועיניו
נפערו. למרות ששכלו תפס זאת, היה ללבו קשה לקבל כי בן שיחו הוא
ילוד אשה.
"כשהייתי ילד רך, היתה אמי יוצקת לגרוני מן הנוזל השחור הזה
בכל יום. הילדים תיעבו את טעמו השמנוני, המלוח עם רמז למתיקות
מבחילה. 'הלזאר' קראנו לו - לשלשת דגים. איש לא נמלט מן הגזרה.
מי שלא לגם מן ה'הלזאר' יכול היה לחלות בתפחת הצוואר. גידול
משונה ומפחיד התפיח את צווארו ואם לא בגר עדיין נותרה קומתו
כקומת ילד. הוא לא גבה מעולם ובילה את רוב שנותיו בבתי המחסה,
שם ישבו הוא והדומים לו, בוהים במבט מטומטם בחיים החולפים
מולם."
התפחת, קללת ההרים, הופכת את צוואר החולה בה לרכס הררי. יושבי
החופים לא חלו בה מעולם, והתמזל מזלם של תושבי הדוכסות ההררית,
כי הים נשק לרגלי ההרים.
בתחילה היו ספינות הדיג חוזרות ממסען בלב ים עמוסות ספוגי ים,
שאפרם השרוף היה מציל את החולים בתפחת מחיים שטעמם כטעם המוות.
אצות ים ודגים החלו לעלות על שולחנם של האנשים. כשנתגלה כי שמן
האשמן הוא מרוכז ובקבוק אחד מספיק לאדם מבוגר למשך שנה שלמה,
הודברה המחלה הנוראה כליל.
נאגל העווה את פניו. לפתע חש בחילה. השמן השחור הזה, אשר אפף
את גופו בעודו שוחה והתווה לו את הדרך עד כאן, היה מסליד כל
כך. כמו חלזון נטול שריון הזוחל על גופך, מתווה עליך פס של
ריר.
"יש חשיבות למקום." חלף בו הרהור. "כל דבר למקומו. האשמנון
שייך לים."

"שנים רבות אתה נמצא על הים ושוב אינך מבחין בין מים לשמים."
אמר נמר הים. הוא מזג עוד מעט מן המשקה שנותר בקנקן לכוסו של
נאגל ואחר כך מתח את גופו האדיר וקם ממקומו. נאגל הביט מהופנט
ביצור הזה, שהיה פעם אדם ממש כמותו ומן הסתם לא נראה מעולם
כאדם. עיניו בהקו באפלולית החדר כעיניו של חתול.
"נמר," חשב לפתע נאגל "הוא באמת נמר, חייה טורפת."
"לא טרפתי את המלחים שלי. הים טרף אותם." גיחך נמר הים. עתה
עמד, ראשו נוגע בתקרה הנמוכה שבפינה בה ישבו. חברבורות נמר
שחורות כיסו את גב ידו, את עורפו ומצחו.
"זה קעקוע מלחים. הוא דוהה בהפלגות רבות מדי בשמש, אבל נשאר
חקוק על עורו של מי שאינו רואה עוד את השמש לעולם." הוא גיחך
ולנאגל נדמה היה כי הוא שומע נימה של עצב בקולו.
"מדוע?" החל נאגל לשאול, אבל כמו קודם הקדים אותו נמר הים "אתה
יודע היטב מדוע." השיב לו והביט עמוק אל תוך עיניו. נאגל הרגיש
שהוא רוצה לבכות. זוויות עיניו התכווצו, ודמעות נסחטו מהן. הוא
ראה דמעות גם בעיני נמר הים.
"יש לך עין חדה." צחק נמר הים ומחה את דמעותיו. גם נאגל חייך
ואף הוא מחה את הדמעות. אלה דמעות של ים. הים בוכה. הדמעות
מלוחות כמו המים הרחוקים מן החוף, וככל שהם מתקרבים אל החוף הם
מתמתקים ומתעפשים ומליחות הגעגוע הופכת לסלידה מהידוע.
"מה תפקידך על הגחלילית?" שאל נמר הים.
"הוא יודע הכל," חשב נאגל "ובכל זאת מנהל שיחה רגילה לכאורה.
האם מלאכים אוכלים? האם פיות מחרבנות? כן, אם הם רוצים להיראות
כבני אדם."
"אני הצופה." אמר נאגל ושניהם אמרו יחד: "היושב בראש התורן".
"ומה אתה רואה מראש התורן?" שאל הנמר לאחר שניגב דמעות צחוק
ומחט את אפו בקול תרועה.
"אני שמח כשאינני רואה כלום." אמר נאגל ונימה של חשיבות עצמית
נשמעה בקולו. הוא ידע זאת, הרגיש שהיוהרה הזו איננה במקומה,
שהוא משים עצמו לצחוק, אבל המלים נאמרו כפי שנאמרו ובעל כרחו
נאמרו כך.
נמר הים התקדם בצעד אחד אל מרכז החדר הגדול. רגליו היו ארוכות.
נאגל חש את שרירי רגליו שלו נדרכים.
מתוך הארון הגדול הוציא הנמר כלי מיתר. מסגרת מלבנית גבוהה
כקומת אדם, שלאורכה מתוחים מיתרים דקים.
"אשמיע לך את השיר," אמר הנמר "השיר ששרנו, אני ומלחי הספינה
שלי ביומנו האחרון.
הוא פרט על המצלולת האנכית:

"בלילה הזה מכל הלילות
ירדה ספינתי אל תוך המצולות
גליו של הים נושאים אך כזב
לדג האשמן יש לוע רחב..."

נאגל הצטרף. הוא הכיר את השיר היטב, כמובן, אך לפתע הפסיק נמר
הים את השירה, הביט בנאגל ושאל "את ההמשך אתה מכיר?"

עת תתפס ברשתי
אפער את הסנוור המצטלצל לקול צלילותי
שוב נתנגה אל זריחת הדמדומים
הדמדומים שלי רוחצים בנהורותיך
יתאדוו נחשולים בלא שמיים לים
ואדוות בינינו מקציפות

הים מתקצף מצטלל לרגליך
אני סגי אתה נהור
מוכה סנוור או זיקוקי די אור
עד מתי תנטוף לי עוד ממחשכיך?
עד מתי תטיל בי צלצליים?

"זהו שירם של ציידי האשמנונים. היינו שרים אותו בשני קולות.
המלחים הצעירים היו האשמנונים - דגי החושך. הותיקים היו מטילים
בהם צלצל, כופתים אותם על הסיפון ואחר כך משליכים אותם אל הים.
טקסי החניכה שלנו לא היו קלים. גם בצי הסוחר היה מלח המכבד את
עצמו צריך לדעת להטיל צלצל-רדמה באשמנון ולשחות בעקבות ספינה
מתרחקת."
נאגל הקשיב.
"כולם נכפתו על הסיפון, ותיקים וצעירים, קשרתי לברכיהם את אנך
המצולות והחזרתי אותם אל הים. הנה הם כאן, מאה וחמישים שנה של
עיניים קמות לאור השמש ושינה חיה בערסלים לעת לילה."


----------------------תם ולא נשלם----------------------

ת.ה.