בתחילת כתה ב', אחרי שהגיעה המורה שלומית אלינו הביתה, הוכתרתי
רשמית. שלומית לא היתה סתם מורה, היא היתה סגנית המנהל ואמא
שלי מאוד החזיקה ממנה. אמא ושלומית סיכמו שבסוף השנה, ישלחו
אותי למבחן המחוזי. אם אצליח במבחן, אוכל להשתתף בכיתה ג' בחוג
של חכמים בחיפה.
הצלחתי.
מדי יום רביעי היינו, אמא, אורלי ואני, לוקחות טרמפ עם בן
אפרים השכן עד לתחנת הרכבת, מיטלטלות ברכבת לחיפה ואחר כך
ב"כרמלית" למרכז הכרמל. אמא חישבה ומצאה שבדרך מסורבלת זו אנו
מגיעות מהר יותר ומשלמות הרבה פחות מאשר לו לקחנו שני
אוטובוסים. רוב הילדים בחוג היו חיפאים, אבל היו עוד כמוני,
שהגיעו מן הפריפריה.
עם ילדה אחת התידדתי במיוחד. שמה היה תמי. היינו נפגשות בתחנת
הרכבת בחיפה. היא היתה יורדת עם אמא שלה מהרכבת שלהן, שהגיעה
מן הכיוון השני, ומנופפת לי לשלום. הרכבת שלנו היתה מגיעה כעשר
דקות מוקדם יותר, אבל תמיד התעקשתי לחכות לתמי. יחד היינו
ממהרות לכרמלית. אורלי היתה רודפת אחרינו, ושתי צמותיה רוקדות
ריקוד של משוגעים על כתפיה.
בזמן שהשתתפתי בחוג, היתה אמא מטיילת עם אורלי במרכז-הכרמל,
קונה לה גלידה, או תירס חם, או פלאפל.
"היא יותר מדי שמנה..." אמרתי פעם "...בקושי אפשר לראות לה את
העיניים מתחת לשומנים. אולי תפסיקי לקנות לה את כל הדברים
האלה".
אורלי חרצה לשון עבה ובשרנית מאחורי גבה של אמא.
"זה רק שומן תינוקות," אמרה אמא "יהיו לה עיניים גדולות ויפות
כמו לך. גם את היית שמנמונת כשהיית בגיל שלה ותסתכלי על עצמך
עכשיו, כבר ממש חתיכה."
זה היה חסר תוחלת. עוד לא הייתי חתיכה ואורלי כבר לא היתה
תינוקת. אמא אמרה תמיד "כשאת היית בגיל שלה..." וגם "יש ביניכן
כמעט שלוש שנים...", והמשפטים האלה נטחנו חזור והטחן, אבל
למרות שמדבריה של אמא אפשר היה להבין אחרת, הרי שהייתי גדולה
מאחותי רק בשנה וחמישה חודשים.
טרם מלאו לי שמונה אז, התחלתי ללמוד בכיתה ג'. אורלי היתה בת
שש וחצי והתחילה את שנתה השלישית בגן חובה. אהובה הגננת הפצירה
באמא להשאיר את אורלי עוד שנה בגן, למרות שהיתה בין הגדולים
בשנתון שלה, כדי שתבשיל עוד שנה בגן. גם המורה שלומית הנערצת
הביעה את דעתה, וכנגד שני מאורות אלה נכנעה אמא כמעט מיד.
מלכתחילה ברור היה לה שהקרב על כבודה של אורלי נידון מראש
לכישלון. בקיץ ההוא, לאחר שנסתיימו שיחות שביתת הנשק בין אמא
לבין מערכת החינוך, ולאחר שקיפלה אמא את כל דגלי המלחמה (כמעט.
דגל אחד טרם קופל עדיין והוא ממתין בחצי התורן לחמדה ארזי.),
נמתח לפתע פער הגילים ביני לבין אורלי והועמד על "כמעט שלוש
שנים" - אני היא הגדולה והמוכשרת.
ומה בקשר לאורלי? - אורלי עדיין צעירה מאוד, היא צריכה
להבשיל.
"בת כמה אחותך"? שאלה אותי תמי באחד מימי רביעי בהפסקה שבין
שני שיעורים.
"היא בגן חובה." עניתי בקצרה, שותפה לקשר השקר, שרקמה אמא.
"אה, היא באמת נראית הרבה יותר קטנה ממך," אמרה תמי, ואני
נשמתי לרווחה "אבל חשבתי שהיא כבר בבצפר."
החוג הסתיים בשש אחר הצהרים, אבל אמא היתה באה לקחת אותי ברבע
לשבע. תמיד. היא חשבה שהחוג מסתיים ברבע לשבע מבלי שאמרתי זאת
מפורשות. מדי פעם הביעה אמא את פליאתה על כי כל הילדים האחרים
כבר אינם, אך לא העלתה בדעתה שאני עומדת ומחכה לה שלושת רבעי
השעה ועל כן לא חקרה בעניין. לא רציתי בשום אופן שהילדים בחוג
ידעו שאחותי מפגרת.
אמא שלי היתה אומרת: "אורלי תלך ללמוד מורה." אמא בחכמתה
הטבעית שאפה תמיד שאורלי "תלמד מורה." היא ידעה שאורלי תצליח
מאוד. אורלי מנהלת בית ספר יסודי.
כשהוקם בית הספר, הציעה את מועמדותה לתפקיד המנהלת וזכתה. בעלה
של אורלי הוא בן דודו מדרגה שנייה של ראש העיר, אך כיוון
שאינני בטוחה כי יש קשר בין עובדה זו לבין זכייתה במכרז, אני
קצת כועסת על עצמי על שהעליתי זאת, ולו במחשבה בלבד, שכן אורלי
חרוצה מאוד, עקשנית ויש לה מרץ בלתי נדלה.
לפעמים אני מסתכלת בה. עיני הירוקות מתבוננות בעיני העגל שלה,
שיצאו לאור לאחר שהסתתרו שנים רבות בחריצים שמאחורי גבעות
לחייה. אני בוחנת אותה כשהיא מדברת, כשהיא נכנסת
בנון-שאלאנטיות לתוך הג'יפ, או סורקת את שערה המגוהץ בעזרת
אצבעותיה במין תנועה קוקטית נרכשת. וככל שאני אורבת לה, מנסה
לצוד ולו שמץ מבעלת-הצמות, מעקבותיו של חומר הגלם במוצר הסופי,
אין הדבר עולה בידי.
ת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.