ימי חיי היו כיער רווי עצים ,
מפריחה ועד שלכת.
דרכי חצו שבילי עולם,
גאיות הרים, ימים ואגמים.

עכשיו, לנחלתי הגעתי,
צרור משאותיי פורק לאט,
מונה אותם כאוצר גדול,
מרגעי קודש עד ימי חול.

כנשר שבע ימים,
פוקח עין למרחקי עבר,
מפלות, השגים, זמן שווא
בורה בנפשי על אשר חלף.

כאן בגני מגדל פרחי,
לאור אותה השמש,
תחת אותה כיפת שמיים,
שלו,  הוגה,  חושב.

על עצמי גאות לבשתי
זר דפנים לראשי עטרתי,
כמו אספקלריות הקסם
שמברק עצמם מסונוורים.