היא פקחה את העיניים, היא נמצאת במקום לא מוכר, אבל אז היא
מזהה. זה הבית שלו, החדר שלו, המיטה שלו. היא קמה ורואה אותו
שוכב לידה, הוא בניגוד אליה ישן, ישן חזק. היא נושקת לו על הפה
היפה שלו מתבוננת בו מעט ואז מחליטה לקום.
היא קמה, נעמדת מול החלון, פותחת קופסאת סיגריות ומתחילה לעשן,
אבל בזהירות שלא תעיר אותו, כי היא יודעת שהוא לא אוהב את זה.


הוא מתעורר ורואה אותה, היא מסתכלת עליו וגם הוא עליה. הם
אוהבים, באמת אוהבים, כמעט כמו בסרטים הקיטשיים, הם מתקרבים
אחד לשני, הפה שלה קרוב לשלו והנשיקה איטית, שקטה וטובה.
הוא מלטף אותה, אומר לה שהיא מלאך, שהיא הבן אדם הכי יפה שראה
בחייו. והיא, היא לא יכולה להוציא מילה מהפה, הלב שלה רוטט
והיא כמעט שמתחילה לבכות.

היא חושבת על עצמה שזה בדיוק מה שרצתה, זאת הפנטזיה הכי טובה
שיכלה לקרות לה. היא עוצמת את העיניים נשכבת לידו ושניהם
מנהלים שיחה ארוכה ארוכה שנמשכה שעות על גבי שעות. בסוף השיחה
היא מתיישבת מסתכלת עליו ושואלת: "מה יהיה כשתלך לצבא?" והוא
נושק לה ואומר: "יהיה בסדר". אבל היא מודאגת, היא יודעת שהצבא
זה לא צחוק כי יחידה של צנחנים זה נורא.
וכבר תחושה מגעילה בבטן רודפת אותה, אבל היא מניחה לזה, עכשיו
היא רוצה לחיות את הרגע, הרגע שלהם, הרגע שהיא חיכתה לו כל כך
הרבה זמן.


ואז, הוא מסתכל אליה ואומר לה: "אני אוהב אותך" והיא, היא
פוקחת את העיינים ומגלה שזה רק חלום, רק חלום שבסופו של דבר לא
יתגשם. הצבא, הצבא באמת מחכה לו. היא מודאגת באמת, אבל הפנטזיה
הזאת בחיים לא תתגשם כי הוא לא רוצה אותה והוא גם בחיים לא
ירצה.