כשאני שוכבת במיטה מאוחר בלילה, אני חושבת שהצלחתי לרוקן את
מוחי ממחשבות. ריקנות מוחלטת,
ריקנות מכלה, ואני מרגישה איך הדם זורם בכל גופי, רגע אחד גועש
בי ובוער בי כמו מבקש לפרוץ את חומות החיים והמחזוריות
המעגלית, ורגע אחד זורם בשקטו האופייני, לעולם יישאר כך, עד
לרגע הבגידה.

ומתי זה ייקרה אני שואלת את עצמי, ונותרת ללא תשובה. אני עוצמת
את עיניי ולבי דופק בחוזקה. האם הוא יודע? האם בו טמונה התשובה
לשאלה הגדולה? האם שייך לי הוא, או שייך לאלפי אנשים אחרים
שרכבו עליו את חייהם המסעירים או שמא המשעממים והריקניים. האם
כאשר אנחנו מתים, נשמתנו נקברת ביחד איתנו, ולאט לאט מתכלה כמו
שגופנו מתכלה בריקבון המצחין, נאכל על ידי אלפי תולעים וחרקים
המשחרים לטרף, המבזים את כבודו הרם והנעלה, שאיננו עוד. או האם
הנשמה מתעופפת לה ושוכנת בבטחה בגוף אחר עד שיגיע גם קצו שלו.


האם בני האדם המציאו לעצמם תיאוריות קיומיות על כך שאדם ברגע
מותו עולה לגן עדן או נשרף באש הגהינום בכדי להשקיט את ליבם
ומצפונם ולחוש שיקיריהם נמצאים עתה לאחר מותם במקום "טוב
יותר", ובעצם האמת לאמיתה היא שכאשר המוות בא, הוא מביא קץ
לחיי אותו אדם?

אך מצד שני, הייתכן שכאשר האדם  מת, נשמתו הולכת לאבדון לעולם
ועד? הייתכן שדברים שעוצמתם כה אדירה כגון רגשות, תחושות,
מחשבות וזיכרונות, נעלמים ומתפוגגים באטמוספירה שבה אנו חיים?

שאלות כגון אלו באות אליי ומזדחלות בקרבי ולא נותנות מנוח
בעתות כגון אלו. כשמוחי מרוקן ממחשבות, אז המוות והחיים נאבדים
וגבולותיהם מיטשטשים והם הופכים להוויה אחת. הופכים אותי
מבפנים.