כשאווי גרוסמן, האחות הראשית, הגיעה לחדרה של רבקה זאבי, לא
מצאה אותה במיטתה. החלון בחדר שבקומה הרביעית היה פתוח.
"מה עשית?" התייפחה אווי מול הקבר הפתוח. מעולם לא בכתה כך
קודם.

דוקטור שפר דרש להעביר את אווי מתפקידה. הוא לא ידע רחמים. הוא
טען שהזהיר בעל פה ובמזכרים כתובים מפני צעד קיצוני של החולה
הזו. גם כשהגיעה המשטרה, הופנו כל האצבעות המאשימות לכיוונה של
אווי.
אווי, שפיתחה עם רבקה זאבי מערכת יחסים חמה והדוקה, כמעט כשל
אם ובתה, חשה נבגדת.
"שום רשלנות. את עזרת לה." פסקה עליזה, סגניתה, ולא ניסתה
להסתיר לא את לטישת העין לתפקידה של אווי ולא את קורת הרוח
שבחיוכה.
"היא כבר היתה סיעודית. איך היא הצליחה לעלות לחלון? שאלה
טובה, לא?"
"כלבה," חשבה אווי "את באמת היית עוזרת לה."

אווי היתה אחות ותיקה. היא ראתה כבר משפחות רבות ברגעים קשים.
היו משפחות שכלפי חוץ נראו נפלא ורק מתחת לאבן התפתלו התולעים
- שמנות, רכות, לבנות ומבחילות.
אצל רבקה זאבי נותרה רק בת אחת, עמליה, ולא היה לה, לעמליה, עם
מי לעשות תורנויות, עם מי לריב, למי לבוא בטענות וממי להתאכזב.
בנותיה היו מטופלות בילדים קטנים. אחיה של עמליה נהרג בששת
הימים, והגיסה, דפנה, כלתה של רבקה, מה שהיא נתנה ועשתה, אמרו
לה יפה תודה.
אווי לא חיבבה את דפנה, אבל קרני, בתה של דפנה, כבשה את ליבה.
קרני היתה מתוקה וכזאת בדרנית. היתה באה לרבקה ומספרת לה
סיפורים לא כאילו שהיא שוכבת במיטה כמו צימוק מיובש, אלא
אוטוטו קמה ויוצאת בריקודים. גם לרחוץ אותה לא היה לה אכפת.
רבקה התביישה.
מאווי ואפילו מאשר, אחראי המסדרון, היא לא התביישה, אבל
מהנכדה...

"אבל זה לא מפריע לי," אמרה קרני בחום. "היא הסבתא שלי. אני
משוגעת עליה. אני רוצה שהיא תגיע לשער של גן-עדן בחיוך ענק עד
שכל המלאכים יזוזו הצידה ויתנו לה להיכנס כמו מלכה."
"היא עוד לא הולכת למות," אווי ואשר דיברו בשקט, מנסים להרגיע
את התלהבותה המדבקת של האשה הצעירה "והיא אשה עם כבוד. קשה לה
עם זה שאת מקלחת אותה, רואה אותה ככה, כמו שהיא. תביני, היא בת
שמונים וחמש."
"בעיני היא יפה. היא יפה, נכון אווי?"
אווי הנהנה בראשה. עם השנים סיגלה לעצמה מין הנהון שבין כן
לבין לא ואולי. רבקה היתה אשה אצילית עם "שארם" של ליידי. זה
לא יפה להגיד, אבל הרבה מוותיקות האזור נראו כמו סוסות עבודה
זקנות - לא קרם פנים ולא בושם, לא תסרוקת, או קצת רוז' על
הלחיים. אווי היתה רגישה מאוד להופעתה החיצונית של אשה. היא
עצמה הקפידה על כך גם כשעסקה בעבודות הקשות ביותר שאחות
גריאטרית יכולה לעסוק בהן. אבל האם היתה רבקה יפה? אם היתה
יפה, הרי שאף שריד מיופיה לא נותר. אולי העיניים. גם בזקנתה
היו לה עיניים מיוחדות, כמו עיניים של חתול.
"לא השתכנעת? אני אראה לך תמונות שלה כשהיא היתה צעירה. לא היו
מצטלמים אז הרבה, אבל ראובן, האח של סבא שלי, היה צלם חובב. את
כל המשפחה שלנו הוא צילם. יש המון תמונות של אבא שלי - תינוק
ערום על שטיח לבן. הוא היה תינוק ממש נורא מכוער, אבל אחר כך
הוא נעשה ילד חמוד ואחר כך הוא הלך ונהרג. יש עוד יותר הרבה
תמונות של הדודה שלי, עמליה. היא היתה יפה ונשארה יפה. אפילו
היום היא נראית כמו ילדה."
"זה נכון." אווי הנידה בראשה. עמליה היתה באמת אשה יפה.
"וזאת רבקה?" אווי השתוממה באמת. בתמונה נראתה בחורה דקיקה
וגבוהה ששערה החלק והארוך ממסגר פנים בעלי יופי מלוכסן. הפיתול
החינני של שפתיה היה ברור גם בצילום הקטן.
"יש כאן תאריך, את רואה?"
קרני הפכה את התצלום. על גבו נרשם בכתב נטיפי של עט נובע:

16 לאפריל 1931

"מצאתי את זה בארון שלה. עשיתי שם סדר ומצאתי נייר עיתון דהוי
לגמרי, שבתוכו שמלה שמורה בנפטלין  וגם את התמונה הזו. היא
צולמה עוד לפני שהתחתנה עם סבא. נכון שהיא מהממת?"
"זה מפתיע. היא נראית כמו דוגמנית, דקה כזו וארוכה כזו. בדרך
כלל היפהפיות של פעם היו קצת יותר מרופדות. את יודעת מה? אני
נזכרת עכשיו שלפני כמה שנים, כשהקטנה שלי, שעוד מעט צריכה
ללדת, עוד היתה בתיכון, עזרתי לה להכין  עבודת גמר לבגרות על
תולדות היישוב. הלכנו לארכיון בספריה לצלם חומר, ואני זוכרת
שהתפלאתי, כי בכלל לא ידעתי שהיה כאן בית מלון. קראו לו 'מלון
גפני'. את יודעת איפה זה? היום יש שם גן אירועים."
"סוכת הגפנים, אני יודעת." קרני חייכה בידענות.
"שם מצאנו עיתון ישן כתוב באנגלית עם תמונה של המלון." המשיכה
אווי. "בכניסה מצולמת בחורה שנראית בול כמו רבקה בצעירותה.
עומדת לה גברת צעירה, גבוהה, אצילית ודקה עם שמלה לבנה מודפסת,
במרחק אי אפשר לראות מה מודפס עליה, אבל אלו בטח פרחים קטנטנים
או נקודות. משהו סולידי. על הראש מטפחת ויחד עם המשקפי שמש
והנעליים הלבנות היא נראית כמו גרייס קלי. בעצם הייתי בטוחה
שהיא אנגליה. במלון הזה התאכסנו הרבה אנגלים, והיא לא נראית
מכאן, לא כמו כל 'הבחורות עם הקוקו והסרפן'. זה צילום מאוד
ישן, אני לא זוכרת מאיזו שנה, אפילו שהיה רשום שם תאריך, אבל
עכשיו, כשאני מסתכלת בתמונה, אני חושבת לעצמי שאולי בכל זאת
רבקה מצולמת שם. כדאי לך ללכת פעם להציץ."
"אווי, באמת," קרני צחקקה "צריך לשטוף לך את הפה עם סבון. את
יודעת איזה מין בחורות היו מגיעות פעם למלון גפני? על זה לא
כתבו בארכיון של הספריה? כל הזונות של האנגלים היו מגיעות לשם.
היה גם קזינו, אל תשאלי. פעם המקום הזה סער וזהר בלילות, לא
'כוכב החלומות' כמו היום. כמה חבל שלא חיינו אז, הא אווי? היה
שם בית קפה פתוח עם מרפסת. היינו רוקדות לצלילי התזמורת של
מלון גפני  - את עם קצין אוסטרלי בלונדיני ואני עם אירי
ג'ינג'י. שתינו היינו דופקות שם הופעה עם ליפסטיק בצבע דם,
גלגל חיצוני בתסרוקת ועקבי מסמר..."
"עקבי מסמר?" אווי חייכה. "את תנעלי נעליים כאלה? אפילו רגליים
את לא עושה."
איש לא הצליח להצחיק אותה כמו הבחורה הזו כאן. איש לא גרם לה
לצער עמוק כל כך כמו סבתה של הבחורה הזו, שהלכה לעולמה דרך
החלון דווקא במשמרת שלה.

לחלק ב' - "פוליטיקה" http://stage.co.il/Stories/324828