נכתב בהשראת "אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב" מאת דן בניה סרי

איש לא עמד לצידה ביום שבו התגשם חלומה.

שתיים היו בה. מתמיד. יום ולילה.
כשהיתה ילדה קטנה טיפסו על גופה אצבעותיה של האחרת, אצבעות
חפשניות, קטנות כחיפושיות עגולות גב וזריזות רגליים ופשפשו בכל
פינה ומסתור בגופה, תרות אחר עסיס חרובים, אלא שטרם יכולה היתה
לספק להן את מבוקשן.

"אסור!"
חבטה מסעודה על ידיה-חיפושיותיה של פלורה ותחבה בידיה בד שק
מולבן, משקי הבד של הצבא. sugar, rice או flour הוטבע עליו,
אלא שכבר רוקן מתוכנו ונחתך לריבועים ושימש את בנות ירושלים,
קטנות וגדולות, למעשה רקמה וניקיון הבית.
"זהו חטא מן תורה. מן הגבר באים כך השדים לעולם ומן האשה -
ילדי לילית, קחי!"
הושיטה לה האם חוטים גסים חומים-אדמדמים כחלודה ומגולגלים
לפקעת.
"היי חרוצה."

היתה פלורה רוקמת פרחים על שק, אלף פרחים חומים אדמדמים,
ומסעודה מקרצפת בשק את הרצפה ומספרת לילדתה סיפורים.
פלורה אהבה סיפורים. אהבה את סיפורי אמה ויותר מכך את סיפוריה
של נאיפה. נאיפה הערביה הזקנה, שרק אזניה רואות וריסי עיניה
עצומים אל תוך עיניה, היתה שותפתה של מסעודה למלאכת הכביסה.
השתיים היו מתייצבות אצל בעלות הבתים בימי הכביסה. בימים
העמוסים טרם הפסח היתה גם פלורה באה עמן.

פרח הרימון, שהיתה חרוצה כאלף בנות, ואצבעותיה ידעו את מקומן,
ובשכר זה זכתה שימלא בן המלך את נעלה הקטנה בעסיס חרובים טרי
עד שפתה ויישק לשפתיה. אדומות היו שפתיה כפלח הרימון וקטנות
כנעליה. שתי אחיותיה הגדולות, אשר טיפות עסיס של  חרובים שקעו
ביוון מצולה של אנפילאות ענק שלהן, קצצו את בהונותיהן במו
ידיהן ובמו דמן טבעו.
ודאי היתה רימונית זו, פלור דה לה גרנדה, צחה ואדומה כנשות
האינגליזי, ולאחר שיצאה מעבדות לחירות והיתה מטיילת בשווקים
לצידו של בן המלך, לא דבק רבב בלובן התמיד של בגדיה.

הכבסים משתפשפים על הקרש בידי מסעודה ונבחשים במקל הכביסה בידי
נאיפה, ומחשבותיה של פלורה מסתחררות ומעלות קצף וריח מי סבון
ונשטפות במים ונתלות על החבל לייבוש.
"יזוס בן מרים," אמרה נאיפה ובחשה את הכבסים בנחת, "נבי עיסא
עליו השלום, אהב את כל בני האדם - העיוורים והרואים, המוסלמים
והנצרתיים והאינגליזי והיהודים."
וככל שרבו המילים היוצאות מפיה, כך היו מעגלי ידיה נעשים
מהירים יותר ונתזי סבון סימאו גם את עיניה של פלורה.
"אוסקוטי" היתה מסעודה מהסה אותה וממהרת לאטום את אוזני בתה
בידיים רטובות "לכי, זקנה, עמדי תחת החופה יחד עם ימח שמו
וזכרו, ולפלורה שלי הניחי. נפש תמימה היא. תורה שלך שלמדת בבית
היתומים של המיסיון לא תכניסי באזניה."

"והיה עושה ניסים." היתה נאיפה מושכת את מילותיה ממקום מחבואן
לאחר שיצאה מסעודה אל החצר עם הפיילה המלאה כבסים. "אם היתה
אצבעו של עיסא נוגעת באבא שלך היתה רגלו מבריאה ולא מעלה ריח
דגים רקובים ומסעודה לא היתה אלמנה."
"אבא" אמרה פלורה ופקחה עיניים עגולות אל העיוורת הזקנה.
"ומוציא את הג'ין מבני האדם" אמרה נאיפה "ומכניס אותו בחזירים,
שהלכו והטביעו עצמם בים של טבריה."
"טבריה" אמרה פלורה ועיניה העגולות נצצו, ועל לשונה טעם רחוק.
טעם הסרדינות המטוגנות של דודה רוזה, דודת אביה. דגי טבריה מים
טבריה הגדול ורחב הידיים. לא סתם אומרים "כמו חכמי טבריה"
ונוקשים על המצח וקורצים כדי למרר את טעמן המתוק של המילים. כי
את המים המאררים שותים אנשי טבריה, מים ששיגעון החזירים דבק
בהם. מים אלה מסלקים כבר שנים רבות את המעט שנותר משארית בינתם
של אנשי טבריה.
אבל הדודה רוזה חכמה היתה. היא סירבה להשאר בטבריה למודת רעשי
האדמה ועקרה עם משפחתה לירושלים. את סוד תבשיליה וטעמם לקחה
עמה רוזה אל נצח קברה שבהר הזיתים לאחר שמשקוף הכניסה פגע
בראשה ברעש הגדול בירושלים.
לעיתים היתה פלורה הקטנה תוהה היכן הם רוזה ואבא. זיכרונם כמעט
ונמחה ממנה ורק טעם הדגים עמד עדיין על לשונה. ביקשה לטעום
אותם, ומסעודה היתה משיבה: "אין דגים בים של ירושלים, ילדתי,
זהו ים המוות."

"היה עיסא מתהלך על מימי הים הגדול של טבריה, נולד עיסא באסם
ביום חורף, שבו התאבלו היהודים על חורבן מקדשם הראשון, ומת
בערב הפסח שלהם, באותו היום שבו נכנסה באמו רוח הקודש."

"שתכנס בך הרוח"

מסעודה עמדה בפתח. הפיילה הריקה אחוזה בידיה.
כועסת היתה - ראתה פלורה, וגם אוזניה הרואות של נאיפה נעלו את
לשונה והיא לא הוסיפה דבר.

"אל תקשיבי לה." היתה מסעודה אומרת לאחר שנפרדו מהעיוורת "אלף
הבלים מילאו את ראשה שם, במיסיון. מסכנה היא. רווקה זקנה
עיוורת ויתומה."
היא נגעה בבטנה של בתה. כה רזה. ציפור קטנה. גוף בריא צריכה
היא. נפש חסונה תשכון בגוף חסון, רק הללו אינם רואים כלל את
הגוף וגאולתם תבוא מבנה של בתולה. טפו. רק עיוור שאינו רואה אב
ואם ותולדות ייטה לבו להאמין ברוח ובאדם שנברא מרוח.
עיני הבת העגולות נצצו ככפתורי שמלה, צללים השחירו את עיני
האם, וגרגר קטן של מלח הכאיב בגרונה.

ובלילה היו הכבסים נבחשים במקל ארוך ופלורה-של-לילה מסתחררת
אתם.
בים טבריה, זה הים הגדול ורחב הידיים, שרויים בגדי לבן, ומקל
כביסה ארוך מוצב הימה וראשו מגיע השמימה ורגליים קלות מהלכות
על המים ויד זריזה אוחזת במקל החלקלק ממים ועולה ויורדת בו לכל
אורכו עד שהיתה נוגעת במים המקציפים, בסבך הכביסה הרטובה.
בחוף המזרחי, למרגלות ההר, אצו חזירים אל המים, העלו שובלי קצף
ונעלמו פנימה, ועיזים עמדו תחת עצי החרוב ודבש זלג מן החרובים
וחלב זלג מעטיניהן. דבש וחלב התערבלו במים.
"בן יפה יוולד לך" אומרת בת קול "אם רק תטעימה מן החלב ומן
הדבש"
נפתלת מתפתלת נפתלת מתפתלת נפתלת מתפתלת מושחת ידה של
פלורה-של-לילה מדבש החרובים על פניה וחזה ובין ירכיה של
פלורה.
"חלב ודבש" אין פלורה מספיקה לומר וכבר גלים גבוהים סוחפים
שברי בתים ומזרוני קש. ילדים עצומי עיניים שטים במים, והמים
מנפצים אותה אל מיטתה וטעמם המר והנמהר על לשונה.

"צריך לקרוא לילד בשמו" אמר חכם דואק.
"מה שמו?" התעגלו כפתוריה של פלורה.
"ארוג'אס יבוא אצלכן" אמר החכם דואק למסעודה שעיניה נוצצות
ממלח "תינוקת בת כד שנים ושמורה היא כאתרוג. כבר צריכה להינשא.
החלומות אך שווא ידברו."

"אבל המים" רצתה פלורה לספר כיצד עלו מימיו של הים הגדול ברעש
הגדול ושטפו את העיר טבריה ומזרוני קש וילדים נשטפו אל המים
המאררים, אבל לא אמרה דבר, ומסעודה הניחה ידה על ראשה כמברכת
ואמרה:
"חכם דואק יודע. איש חכם הוא, והרעש בטבריה נשמע למרחוק כמו
הרעש הגדול בירושלים. מתהומות ים המוות מגיע הרעש ואליו זורמים
מימיו."

אינה זוכרת מאומה, הילדה. ברעש הגדול נפל עליה משקוף הכניסה.
עיניה נסגרות ביום ונפקחות בלילה, ומעולם לא סופר לה, אבל היא
יודעת כיצד קופחו אי אז חיי ילד קטן. כיצד עמד אביו מנגד ולא
הושיעו כשקרסה התקרה ומימיו של  ים טבריה נטלו את שללם.

מסעודה לא אמרה דבר ולא הזהירה מפני פלורה-של-לילה שתפקח את
עיניה גם ביום ומפני השדים ובני לילית המרקדים על מיטתם של בני
הזוג וטובלים רגלי התרנגולת שלהם בעסיס חרובים. היא לא הסבירה
לבתה כיצד לפזר אפר סביב מיטת הזוג וכיצד למצוא בבוקר את עקבות
התרנגולת שהותירו רגלי השדים ולמחותם בשק.
בבקרים, כשישבה מסעודה ליד השולחן המכוסה מפה צהובה במטבחה של
פלורה, והיא כבר אשת נפתלי סימן טוב, היתה מביטה בקירות
ואומרת:
"זה בית טוב וחזק. את הבתים בשכונות החדשות בנה כוג'יהנוף
היטב, לא כפי שבנה את ביתו שלו. שוב לא תתמוטט התקרה על ראשי
ילדים ואמהות כמו שם, באבו ג'עבר ובעיר העתיקה."
ואחר כך שבה למלאכתה, סוחטת את הכבסים שבחשה נאיפה ותולה אותם
בחצרותיהן של בעלות הבית וכל הזמן הזה עמד גרגר המלח בגרונה.

בי"א לחודש תמוז, עשרים שנה לפני שנתרחש הסיפור הזה, פערה אדמת
ירושלים את פיה, ורעש האדמה נשמע מסוף העולם ועד סופו. ממש כמו
הרעש שהיכה בטבריה תשעים שנה קודם לכן. ילדים קטנים נקברו חיים
ויד הוריהם קצרה מהושיע. אבותיה של פלורה עקרו אז מטבריה
לירושלים, ודווקא הדודה רוזה, האחרונה ממשפחתה שנותרה לגור
בטבריה עוד שנים רבות מצאה את מותה בירושלים.
באותה שנה ממש, בה עקרו רוזה ובני ביתה לירושלים, אירע בה הרעש
הגדול.
"בגלל חטאינו הקיאה הארץ אותנו." פסקו חכמי צפת וטבריה לפני
שלושה דורות, וחכמי ירושלים החזיקו החרו אחריהם עתה. מי ברעש
ומי במגפה. הולכי רכיל ולשון הרע, בועלי נידות ושופכי זרעם
לריק.

"טפו" היתה מסעודה רוקקת כל שנה בי"א לחודש תמוז כפי שעשתה
הדודה רוזה נשמתה עדן. זו תיעבה את חכמי צפת וטבריה, ולמרות
שקבעה את מושבה בירושלים, לא העדיפה על פניהם את חכמי ירושלים.

"קנאים ונוקמים, פוקדים עוון אבות על ילדים רכים. חכמתם כחכמת
הגויים. גם ימח שמו וזכרו מצא את מותו בגלל חטאי הציבור. טפו."

בי"א לחודש תמוז, שלושים וארבע שנים לפני שפערה אדמת ירושלים
את פיה, נכנסה ילדה יהודיה בשערי בית היתומים. נרגס בת החמש
היתה ילדה יהודיה יחידה בבית היתומים של המיסיון, ובטרם
הוציאוה משם אל בית היתומות היהודי כבר נחרתה בנפשה גרסא
דינקותא ולא נמחקה עוד לעולם.

חברה טובה אחת היתה לה, נאיפה המוסלמית, שעיניה לוקות בגרענת
וכבר היתה ראייתה לקויה עד כדי כך שנרגס היתה צריכה ללכת לצידה
ולתמוך בה. למרות עיוורונה הבחינה נאיפה ביופיה של נרגס. קשה
היה שלא להבחין בכך. בשל יהדותה ובשל יופייה הקפידו עמה
הנזירות. נאיפה, ששמיעתה טובה היתה כראייתם של פיקחים, צותתה
לא פעם לשיחתן.
"היהודיות" אמרה האחות מרי, האחראית על אולם השינה, "הן אינן
מתביישות כלל. אינן מחביאות את הריונן, נושאות בגאווה את כרסן.
הן יודעות היטב. רק ממעיהן יוכל לחזור משיחנו."
"נרגס" השיבה השנייה "היא לא תשאר כאן זמן רב."
"נרגס" שקקה נאיפה אל חברתה "ממעייך יבוא המשיח."
"כן" אמרה נרגס. נרגס היתה נטולת ספקות.

נרגס לא רצתה להמיר את דתה, יותר מכל ביקשה להוליד ילד, אך
כשבגרה ויצאה משעריו של בית היתומות היהודי משכו אותה רגליה אל
המיסיון.
"לא תוכלי" אמרה לה האחות מרי, אשר גידלה אותה מאז נכנסה בשערי
המוסד ועד אשר נלקחה ממנו אל בית היתומות היהודי, "נרגס בת
רבקה, יהודיה את."
"אינני רוצה לחזור.", אמרה נרגס, "אני רוצה את ברכתך."
"לכי לאם המנזר" אמרה מרי אך כבר הניחה יד על ראשה של הנערה.
"אני רוצה משיח עכשיו." אמרה נרגס ללא קול.

בת ארבע עשרה ושלושה ירחים היתה כשנזרע בה בנה הבכור, נפתלי,
וחמש עשרה שנה מלאו לה כשנולד. עשרים שנה חלפו עד אשר נכנסה בה
רוח הקודש בשנית ויושע נולד לה. תכלית אחת היתה לנישואיה.
כוג'יהנוף, בעלה הזקן, היה "יוסף הנגר" שלה, ואפילו "יעקב בן
יוסף" לא נוצר מזרעו. כשביקש לקרוב אליה, פרשה על מיטתם מגבת
עבה שתספוג את זרעו. בהריונה הראשון הבחינה מיד, ורק לאחר
שהיתה בטוחה כי הרה היא, הניחה לו לחדור אליה. פעם אחת בלבד
הספיקה על מנת לפתוח נתיב לתינוק ולזה אשר יבוא אחריו.

"שדים ובני לילית יצמחו מזיווג שכזה" אמר הזקן. "שדים שארס
פתנים בזרעם."
"שד אתה, כוג'יהנוף, בנו של השד, בן בנו של השד, בן אלף שדים"
השיבה לו נרגס מנה אחת אפיים "הבט ברגליך."
לא היה כל צורך לפזר אפר סביב מיטת הזוג. השד שכן בתוכה. רגליו
של הזקן היו קטנות ומגומדות וטביעת כף רגלו דמתה לטביעת כפה של
תרנגולת. הוא לא השיב דבר. גם רגלי אביו וסבו היו מגומדות
כרגליו, גם בין אמו לאביו לא שררו יחסי רעות. לא ידע אם נפרשה
מגבת עבה על מיטתם, אם כן, ודאי העלימה אותה אמו מדי בוקר. הוא
הרכין את ראשו כמקבל את הדין - שד בנו של השד בן בנו של השד,
אין למרוד בגורל.
באהבה הביט בבנו הבכור, נפתלי, שנולד מביאה אחת ויחידה שכדרך
הטבע. בתיעוב הביט באחיו הצעיר של נפתלי. כפות רגליו של יושע
היו קטנות וציפוריות ממש כרגליו שלו. בן שדים או בן זנונים, מן
המים המאררים היה צריך להשקות את אשתו טרם שהרתה והלבישה את
השד בלבוש בשר ודם.

לא חיי מחסור ידעה נרגס כוג'יהנוף בבית בעלה. קשה לכעוס ונוח
לרצות היה, לא הזכיר לאשתו היפה את חטאיה, ופירנס את משפחתו
באמונה, במו ידיו בנה כוג'יהנוף את כל שכונת אבו ג'עבר ובתים
בשכונות החדשות, ובי"א לחודש תמוז פערה אדמת ירושלים את פיה.

יושע נקבר חי, ושלושה ימים ושלושה לילות נשמע קול בכיו. ידיה
ורגליה של אמו שבורות היו, אחיו הבכור, נפתלי, נחבט אנושות
בראשו ממשקוף הכניסה, ורק האב עמד איתן על רגלי תרנגולת. קשה
לכעוס ונוח לרצות, אך עיניהם של אשתו ובנו הבכור עצומות היו,
וכך ודאי גם אזניהם. ידיו של הזקן נשלבו בזעם על חזהו עד אשר
נדם קול הבכי.
"שדים ובני לילית" אמר הזקן ושב והניח מגבת רטובה על מצח בנו
הבכור. "מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי
באש מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה."
אחת לאחת מרטה נרגס ששבה לאיתנה את שערות ראשו של הזקן, אחת
לאחת ליקטה בשדות פקעות אסורות ובישלה לבעלה את סעודתו
האחרונה. דבר לא נעלם מאזניה ועיניה פקוחות היו כל הזמן.

נפתלי לא שב לאיתנו. הרעש חצה את חייו לשניים. לסימן ולמזל
שינתה נרגס את שם משפחתה, וחייו של נפתלי נחצו בין "כוג'יהנוף"
הנשכח ל"סימנטוב" הזכור לטוב, בין בוקר ולילה, בין אהבת אם
לאהבת אשה, בין זיכרון לשכחה.
בתחילה היה הולך אל בתי אבו-ג'עבר המתפוררים, יושב שם ומביט.
אחר כך פסק ורק קרעי זיכרון תעו מאחורי עיניים בוהות. הוא ניסה
להיאחז בחייו הקודמים אך נותר חסר מנוח. לא זכר מתי התייתם
מאביו, האם ילד היה עדיין או כבר בחור. זכר רק את מראה פניו -
ישיש טוב לב שכפות רגליו מגומדות. משום מה נטרדה מנוחתו גם
בזוכרו את זולייכה, היה תוהה מי היא - האם היפהפיה, אשר נשאה
עיניה אל נכדו של הרב עקשטיין, או שמא אותה בתולה כעורת פנים,
אשר אפילו קבצני העיר בחלו בה? האם צעירה היא או זקנה, חיה או
מתה? הוא התקשה לראות  את שני פניה של זולייכה אחת. כמו חייו
נחצתה גם היא אל קוטב של יופי ואל קוטב של כיעור.  ורק דבר אחד
נחקק בלבו - אין הוא זקוק לאשה.

"אינך זקוק לאשה" אמרה לו אמו לפני המבול ולאחריו "אינך זקוק
לאשה. אינך זקוק לבשרה המעלה ריח רע ולא לדמה הזב. רוח אתה ולא
בשר."
וכשגבר עליו כוח הבשר והדם וזנבון הפך קלשון, עצמה אמו את
עיניה, ולא שבה לבקרו, אלא לעתים רחוקות בלבד.

"החלומות אך שווא ידברו." אמר החכם דואק.
"החלומות אך שווא ידברו." אמר ארוג'אס השדכן "לא טוב היות האדם
לבדו."
עכשיו השתתקו חלומותיה. דווקא עכשיו, טרם נישואיה, ירדו פניו
של ים טבריה, המים התרחקו מהחוף וחשפו אדמה רטובה.
בעוד אמה טורחת בחנויות ובשווקים על הכנת הנדוניה, היתה פלורה
טרודה בעניני העולם הזה ובעסקי כביסה יחד עם נאיפה הזקנה. משהו
ממי הסבון הקוצפים ניתז אל עיניה, וכמו פקח אותן אל העולם.
אפילו העיוורת הזקנה חשה בכך. היא ליטפה את הנערה וחיבקה את
כתפיה ונשקה למצחה.
"פלורה חביבה, אלף ילדים יצאו ממעייך."

רק מששבו ונמלאו ידיה חיים והחלו מטיילות על גופה וצובטות
ומעסות ומעוררות את פלורה-של-לילה מתרדמתה, חזרו ועלו מימיו של
הים הגדול. ותחתונים לבנים וארוכים נבחשו במקל ארוך במים, ועצי
חרוב, שצמחו על גדותיו, טבלו עד צמרותיהם במים ועיזים נטפו שם
חלב עם דבש חרובים אל המים, וחזירים טרופי שיגעון דהרו מן החוף
המזרחי וטיבעו עצמם במים, ובת קול ירדה משמיים והילכה על פני
המים:
"בן יפה יוולד לך, נפתלי, אם רק תטעימה מן החלב והדבש."
פלורה-של-יום פקחה בכבדות את עיניה.