ראיתי אותו והתאהבתי.
הוא היה מושלם. גבוה, שרירי, שחום, עיניים כחולות שאפשר לטבוע
בהן...
אל תחשבו שאני כזאת רדודה אבל מה לעשות?! ככה זה בהתחלה
מסתכלים על החיצוניות.
הצבתי לעצמי מטרה! אני חייבת להשיג אותו!!!
יומיים אחרי זה כמו נס משמיים ציוותו אותנו יחד לצאת להתרמות.
איך שהוא יצא שהיו מספר ילדים אי זוגיים בכיתה שלי ומספרים
ילדים אי זוגיים בכיתה שלו ויצא לנו להיות ביחד.
בהתחלה חשבתי לעצמי שזה הזמן הכי טוב להתחיל איתו.
מה יכול להיות יותר טוב משעתיים וחצי איתו, רק אני והוא?!
שלחו אותנו לאיזה חור בחיפה שאף אחד מאיתנו לא ממש הכיר...
בהתחלה לא היה ממש נוח כי לא ממש הכרנו, אז ישבנו באוטובוס אחד
ליד השנייה שותקים.
אחרי איזה 10 דקות נסיעה הוא התחיל לדבר, אבל אני לא ממש
הקשבתי פשוט הסתכלתי עליו וטבעתי בעיניים שלו.
כל כך רציתי לנשק אותו, להגיד לו מה אני חושבת, מה אני מרגישה,
לנסות... מה כבר יכול לקרות?
מקסימום הוא ידחה אותי, קורה!
אחרי איזה 20 דקות נסיעה בערך ירדנו באיזה מקום (הנהג אמר לנו
ששם זה המקום הנכון) והתחלנו ללכת לחפש אחרי הבתים של ההתרמה.

היה ממש קר בחוץ, בערך 8 מעלות ואני כמו מפגרת יצאתי רק עם
חולצה ארוכה דקה.
קפאתי, אבל לא אמרתי כלום הלכתי אחריו כאילו מהופנטת, הוא שאל
אם קר לי אמרתי לו שזה בסדר, אני בטח יתחמם מההליכה אבל הוא
הוריד את המעיל ונתן לי אותו.
מתחת למעיל הייתה לו חולצה לבנה קצרה קצת צמודה שראו דרכה את
הקוביות בבטן והידיים השריריות. נמסתי.

"נתנו לנו איזה 10 בניינים, איך נספיק את הכול?" אמרתי.
"אל תדאגי, מקסימום לא נספיק העיקר הכוונה, לא?!"  הוא חייך
חיוך שרק גרם לי עוד יותר להתאהב.
אחרי שעתיים ו-7 בניינים אמרתי שמספיק לי, אין לי כוח וחוץ מזה
כבר חושך, ואין לנו מושג איפה אנחנו.
הלכנו בערך שעה בנסיון לחפש מקום מוכר אבל ממש שלא מצאנו, בסוף
הוא התיישב על ספסל ואמר "בואי, שבי נסתדר כבר איך שהוא" באתי
והתיישבתי בצד השני של הספסל, הוא התקרב אליי קצת ושאל אותי
למה רוב היום היה מלווה בשתיקה מביכה, אמרתי לו שאני לא ממש
מרגישה טוב. טוב נו אז מה? שיקרתי. הרגשתי מצויין, איך אפשר
להרגיש רע לידו???
הוא התקרב עוד קצת כבר הרגשתי את הרגל שלו נוגעת בשלי, הוא אמר
לי שאם אני מרגישה לא טוב שכדאי שאני ינוח הוא ידאג כבר לאיך
נחזור הביתה.

הרגשתי רע, למה הייתי חייבת לשקר לו? מסכן עכשיו הוא חושב שהוא
צריך לדאוג לי!
הוא חזר אחרי 5 דקות ואמר לי שתוך 10 דקות תבוא מונית לאסוף
אותנו אבל לפני שהיא מגיעה הוא צריך להגיד לי משהו.
התקרבתי אליו ושאלתי אותו מה קרה?
הוא פשוט הסתכל עליי ושתק.
לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני הרי לפני שנייה הוא אמר שיש לו
משהו להגיד לי ועכשיו הוא שותק.
"נו אז עוד פעם השתיקה המביכה שלנו? אמרתי.
והוא לא אמר כלום ולא הזיז מבט פשוט ישב שם והסתכל לי ישר לתוך
העיניים.
ועם כמה שהעיניים שלו היו מדהימות זה היה ממש מביך!
הורדתי את הראש למטה קצת מתוך מבוכה, הוא הרים לי אותו בתנועת
יד עדינה התקרב קמעה ונישק אותי.

כל היום לא יכולתי להפסיק לחשוב על איך אני יתחיל איתו? ומה
אני יגיד? ואיך זה יהיה? ומה יקרה אם הוא לא ירצה ועכשיו הוא
מנשק אותי, הוא? אותי?
הרגשתי מוזר, הרי לא ציפיתי לזה ממש. זה בא בהפתעה גמורה. אבל,
נישקתי אותו בחזרה.
זאת הייתה נראה לי הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים.
הרגשתי כאילו איך שהוא התנתקתי מהעולם הזה ועברתי למן עולם
מקביל שבו יש רק אותי ואותו.
התנשקנו ככה בערך 5 דקות ופתאום שנינו קפצנו, הנהג מונית
מצפצף, צחקנו.
נכנסנו למונית, הוא ישב קרוב אליי, חיבק אותי.
הרגשתי כל כך מוגנת איתו, הוא היה כזה גדול, חזק אבל מצד שני
עדין ומלטף.

המונית עצרה לי מול הבית, נתתי לו 20 שקל וירדתי מהמונית.
התחלתי ללכת לכיוון הבית שפתאום שמעתי את הדלת של המונית נסגרת
שוב, לא הבנתי בדיוק מה קרה אז הסתובבתי וראיתי אותו שם, עומד
מחייך בחיוך המתוק שלו שיכול להמיס כל אחת, הוא התקרב אליי
ונתן לי חיבוק חזק חזק כזה, הידיים שלו הקיפו אותי לגמרי והעור
שלו היה חם ונעים למרות שהוא היה רק עם חולצה קצרה.
שאלתי אותו אם הוא לא צריך ללכת הביתה, אם לא מחכים לו הוא אמר
שבבית יודעים שהוא יחזור מאוחר היום.

ישבנו מתחת לבית שלי ודיברנו על הכול מהדברים הכי קטנים עד
הדברים הכי גדולים.
הרגשתי כל כך טוב איתו, לשבת איתו, לדבר איתו, להחזיק לו את
היד.
הרגשתי כמו בחלום.
אחרי איזה שעה וחצי שישבנו ודיברנו הוא שתק שוב.
הוא הסתכל לי לתוך העיניים ושתק, שאלתי אותו אם הוא בסדר, אם
הוא עייף ורוצה ללכת הביתה? הוא שתק, עצם את העיניים ונתן לי
נשיקה קטנה וממש מתוקה על השפתיים.
הוא פתח את העיניים והסתכל עליי כאילו בוחן אותי, ואמר "יש לך
עיניים שאני יכול לטבוע בהן, כל היום חשבתי מה להגיד לך ואיך
את תגיבי ובסוף אמרתי שאם אני לא ינסה אני יתחרט על זה, אז
הלכתי על זה. אני מקווה שזה לא נגמר פה."
נשארתי חסרת מילים, פשוט נתתי לו חיבוק ואמרתי לו "מחר, נדבר
מחר, לילה טוב חלומות מתוקים."
הורדתי את המעיל והחזרתי לו אותו.
התחלתי ללכת לכיוון הבית והצצתי פעם אחרונה אחורה, מפחדת שאולי
כל זה באמת חלום.
הוא עמד שם והסתכל עליי מתרחקת.

יום למחרת הגעתי לבית ספר וחיכיתי רק לראות אותו, להגיד לו עד
כמה שהוא מדהים, הוא הגיע כמו מן חזיון אלוהי ושוב המילים פשוט
נתקעו לי בגרון, למזלי הצילצול הציל אותי.
אחרי שעתיים של "לימודים" וחשיבה מאומצת על מה בדיוק אני יגיד
לו אמרתי לעצמי שמה שיצא יצא, על החיים ועל המוות.
יצאתי לחפש אותו.
ראיתי אותו יושב על הדשא עם כמה חברים, התיישבתי מולו על הספסל
וסימנתי לו שיש לי משהו להגיד לו ושיבוא לידי.
הוא בא והתיישב, בחיים שלי הלב שלי לא דפק כל כך חזק, נראה לי
שאפילו הוא שמע אותו.
לקחתי נשימה עמוקה הוצאתי את זה, "אתה מדהים, אתה לא יודע עד
כמה רציתי להגיד לך את זה אתמול, כמה רציתי להתחיל הכול אבל לא
היה לי אומץ. תודה על אתמול, אני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה
ימים כאלה יחד."
הוא הסתכל עליי וחייך חיוך קטן (גיליתי בדרך גם גומת חן שלא
שמתי לב אליה קודם) ונתן לי נשיקה קטנה על המצח ואמר "אל תדאגי
יהיו עוד הרבה."
חייכתי. ידעתי שזאת אהבה.
הוא חיבק אותי את החיבוק המגן הזה שלו. אוי כמה שאני אוהבת
אותו!
אנחנו נהיה ביחד עוד הרבה זמן חשבתי לעצמי. ידעתי שאני צודקת,
מקווה ומתפללת שזה לא יגמר לעולם.

לפעמים חיבוק אחד פשוט וחזק יכול לפתור כל כך הרבה..
ולתת כוח להמשיך!