שתיים עשרה בלילה הפלאפון מצלצל.
"עשר דקות אני אצלך, מתאים?"
"בוא".
בצעדים עיוורים הוא נכנס לחדר, הוא כבר מכיר את הדרך בעל
פה,מתיישב על המיטה, נזרקתי לידו.
הוא עצבני, אני רואה את זה בעיניים שלו, בתשובות, בהתנצחויות
הבלתי מוסברות.
הוא זורק שאלה לאוויר, ה-שאלה שמציקה לו בזמן האחרון. ידעתי
שהתשובה תשבור אותו אבל החלטתי להגיד את האמת, הוא צריך לדעת
ולסיים כבר את הפרק הזה בחייו, זה מכאיב לו ואני לא יכולה
לראות אותו סובל יותר.
צדקתי.
הראש שלו טמון בכרית, הוא לא אומר כלום, אני יודעת שהוא בוכה.
חיבקתי אותו, נשקתי לראשו, כמו ילד קטן, כל כך נזקק...
במשך חצי שעה ישבנו בדממה וליטפתי לו את השער.

לבסוף הוא מרים את הראש, משפיל מבט.
"אני לא יודע למה זה משפיע עלי כל כך".
"אני מצטערת שזרקתי לך את זה ככה בפנים אבל אתה לא יכול להמשיך
ככה יותר, אני לא יכולה לראות אותך ככה."
הוא מתיישב, מסתדר "זה בסדר, אני שמח שאמרת".
"איך התאהבתי בה ככה, אולי זה מגיע לי..."
הוא התחיל לקום, משכתי אותו אחורה "לא! תפסיק! זו לא אשמתך אבל
זו גם לא אשמתה.."
הוא לא עונה.
"אני אזוז".

ליוויתי אותו לשער, הוא חיבק אותי חזק, נשק לי על הלחי וראיתי
אותו מתרחק לכיוון האוטו.
אני דואגת, הוא נסער.
פעם הוא אמר לי "כשאני כועס אני יוצא לסיבוב עם האוטו ועושה
שטויות, זה מרגיע אותי."
השטות האחרונה כמעט הרגה אותו.
אני זוכרת שהיא התקשרה לספר לי שהוא יצא ממנה עצבני ושיכור
אחרי הריב המאה שלהם.
חשבתי שזהו.

"תעשה לי טובה" צעקתי אליו. הוא מסתובב אלי.
"סע לאט".
הוא מחייך ונכנס לאוטו.

כבר מהסיבוב השני שמעתי אותו מפרפר...

שתים עשרה בצהריים, הפלאפון מצלצל.
"יש מצב אני מגיע עוד עשר דקות ככה? אנחנו צריכים לדבר..."
"בוא".
זה החבר הכי טוב שלו, בעצם גם האדם שהכי קרוב אלי בכל דרך
אפשרית.
בצעדים עוורים הוא נכנס לחדר, הוא כבר מכיר את הדרך בעל פה,
מתישב על המיטה, התישבתי לידו.
הוא הסתכל לי בעיניים, העיניים שלו היו אדומות, הקול משתנק.
הוא החזיק אותי קרוב, בהיכון לחיבוק חזק חזק כשהוא סיפר לי
שהוא לא שרד את התאונה.