[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הני מורג
/
חמור גרם

היא הכריחה אותי לבוא אחריה.
"בואי כבר" אמרה בתחילה והיא אינה ממש מתכוונת ואחר כך
אמרה:"בואי נו... נו.."  זירזה ודחקה.
עכשיו היה זה, כבר הרבה יותר ברור, חוסר מנוחה בולט. בשעת ערב
מאוחרת, באתי.
היא הייתה שם מחייכת, זיהיתי אילוץ בשרירי פניה העייפים.
היא עמדה שם ואיתה זר שלא הכרתיו אך זיהיתי אותו, ראיתיו אולי
פעם אחת, במסיבה משוטט בין כולם וכולם סובבים סביבו ניגשים
אליו ספק מחייכים, ספק מגניבים מבט.
עכשיו אני נזכרת, לאט לאט התמונה המעורפלת התבהרה.
התקדמנו, בתחילה ברחובות המוארים, מביטים בחלונות הראווה במבט
מרפרף, לא נעצרים לבחון את הנעליים הבגדים או את התיקים
הנפלאים.
המרחקים בין עמודי התאורה הלכו והתרחקו ואיתם התרחק האור.
הרחובות הפכו סימטאות והקולות היחידים ששמעתי או ששמתי לב
אליהם היו חתולי רחוב שנלחמו על טריטוריה חמה על חתולה מיוחמת,
או על חתיכת סטייק שנזדמנה מאחת המסעדות.
איזה מזל היה לו לאותו חתול.
כבר דמיינתי בעיני רוחי את הבחורה הצנומה שישבה ליד בחור אותו
הכירה יום קודם, בנסותה להרשימו הזמינה את הסטייק, כולה אומץ
וחיוכים  "כאילו מה? אני בדיאטה?" חשבה לעצמה כשנגסה ביס מעושה
אחד ואחר כך כאילו נשתכח כל השאר.
כמוה, גם אני הבנתי, "אני לא ממש עושה מה שאני רוצה, אז מה
לעזעזל אני עושה פה?" חשבתי.
"טוב כדאי שאחזור, זה מספיק לי, אני חושבת שאוותר" אמרתי
מודיעה על כוונתי, פרידה חד צדדית אני מתכננת להם "ובאמת שאני
נורא עייפה" המשכתי.
"לא" עצרה אותי "הינה הגענו זה פה" אמרה והצביע לכיוונו של בית
שהיה אפל ומטונף כמו הרחוב.
"את עולה?!" שאל, ספק ציווה הגבר.
"מה חשבתי לעצמי" לפעמים להתעקש, להיות חמור גרם זה ממש
הכרחי.
היא החלה מטפסת במדרגות ואני למטה, האיש לידי ובכל ליבי אני
משתוקקת לברוח משם, לא להיות בסימטה האפלה, לא לשמוע צרחות של
חתולים, לא להצטרך להדק את המעיל שעל גופי ספק מהקור ספק ממבטו
הבוטה והתאוותני של הלה.
ובזמן שהיא עולה במדרגות אנחנו שותקים שתיקה נוראית.
כזו.., מהסוג הזה, שגורם לאיזה איש קטן שיושב לנו על הכתף ממש
קרוב לאוזן וצועק "בואי נגיד משהו, בואי נמצא איזה משפט מחוכם,
משפט כל שהוא שישבור את הדממה החורקת של המדרגות.
הדממה המהוסה של הבתים, הדממה החרישית של הירח והכוכבים שגם הם
כמוני מהדקים את חליפת העננים צמוד-צמוד שלא יקר להם.  כדי,
שלא רק הרוח תשמיעה קולה, בקול איוושה חרישי,בעודה משוטטת
כבעלת הבית בסימטאות הריקות.
לכל אדם יש שלושה פעמים.
שלוש הזדמנויות להיות חמור גרם למען שמו הטוב ואני פספסתי
שתיים.
בעודי עולה, מטפסת שפופה אחריה במדרגות, הולכת דהויה אחריה
במסדרון, צועדת אחריה חבויה אל חדר המואר בסוג מצועצע של נורת
ליבון.
האיש שאחריי חייך אלי חיוך, בעודו מכוון אותי אל השולחן.
(כמה נחמד מצידו.)
חיוך ערמומי, חיוך זדוני, כמה נחמד, איזה קבלת פנים חביבה.
אני מכירה את השיטה שמעתי עליה, היום אנחנו חביבים, נדיבים,
מחר נמצוץ לך את הדם עד לשד עצמותיך.
אבל היום!... היום אנחנו חביבים נופת צופים וכשאנחנו חביבים
אפשר למצוא אותנו בכל מקום, ברחובות נישענים על קיר זה או על
עמוד אחר מציתים סיגריה ובוחנים אותנו בעיין מיומנת כשל
עיטים.
כמה זמן אני מכירה אותה, מאז שהגעתי, זרה בעיר חדשה.
בזכותה הכרתי את המיטב של אנשי העיר ואת המסעדות הכי טובות ואת
מקומות הבילוי המקובלים ביותר. עד אשר לא הייתה לי מילה בשום
עיניין ודבר, ויתרתי למען אחוות הבילוי ושלום ההנאה.
קשה לוותר על דברים טובים, דברים טובים שנכנסים לך לנשמה
בחבילות קטנות אך ממכרות.
כך שגם אם לפעמים העדפת לוותר או אם לפעמים העדפת להתחמק,
עדיין הם מצאו את הדרך להפיל אותי ברישתם, מביטים בי ברישעותם.
 ומבטם גם ללא מאמץ, די בו כדי לשכנע.
כמוהו גם מבטם של אלו שנסובו לשולחן.
שולחן שחור עשוי זכוכית ועליו שורות שורות של אבקה לבנה ואוירה
שנוטלת ממך את כוח הרצון לסרב, כי אנחנו כבר שם והגופים
שסובבים אותך מקרינים חום מפתה שישאיר אותך, כי בחוץ קר כל כך,
וכאן כולם מחייכים, תפיחה על הכתף ואתה אחד מהם, מילת עידוד
ואתה מובל לטבח כשה תמים.
"אני צריכה לשירותים" אמרתי
"בטח בטח" אמרה אלי וחייכה "אבל בואי קחי קודם, מתנה ממני."
"נורא לוחץ לי" עניתי (הזדמנות שלישית ואחרונה)
"עכשיו לוחץ לך?" שואל הלה
"זה מהקור" התעקשתי (הזדמנות שלישית להיות חמור גרם)
"מהקור?" חיוך מזלזל נלווה למבטם המלגלג.
ואני לא יודעת מה הולך לקבור אותי מהר יותר, הבושה או הם.
"חייבת שירותים, יש פה אני מקווה?" חוזרת כמו תקליט שבור.
"נו, טוב, נלך ביחד ממילא גם לי יש וחוץ מזה שלא תשתיני לנו פה
על הכל אחרי שתיקחי" צחקה ומשכה אותי בידה.
"נזדרז" עניתי ודחפתי אותה.
"כל כך לוחץ?" שאלה
תעלולים כאלה למדתי בזמן ילדות, עכשיו נזקקתי להם יותר מתמיד.
הגענו למטה אך בכיוון השירותים עצרתי אותה. "אני הולכת" אמרתי

"לאן?" שאלה
"הביתה, זה לא בשבילי, גם לא בשבילך בואי איתי" המשכתי
"אני נשארת" קבעה בהחלטיות והחלה מטפסת במדרגות.
"בואי כבר" אמרה כשראתה אותי מסתובבת ממנה והלאה.
"בואי נו... נו..." המשיכה ולחצה (אנשים לא אוהבים להקבר לבד,
הם זקוקים לחברה.)
"אני הולכת הביתה" אמרתי וגבי אליה המשכתי בלי לעצור, בלי
להביט בפניה, שתישאר אם זה רצונה, אני אחראית לגורלי והיא
לגורלה.
זהו!
לא עוד מסיבות נחשקות, לא עוד בעיניינים, לא עוד אנשים עם
מבטים רעבתניים המחממים את שביעות רצונם בלהט עיניהם.
אותי לא צדים יותר.
"חמור גרם" אמרתי לעצמי וחייכתי ממהרת להתרחק מהסימטאות
השחורות אל האור המרקד ברחובות.
בביתי חיכו לי משפחתי ומבטם היה מופתע.
"חזרת מוקדם" אמרה אימי
"עייפתי" עניתי וחיבקתיה.
אחר כך הסרתי את בגדי המאולצים וצללתי אל חליפת הבית הנוחה,
התכרבלתי בכורסא הישנה והטובה עם ספר טוב, ונרדמתי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בדידותו של הרץ
למרחקים
אינסופיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/5/04 8:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הני מורג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה