כבר הרבה זמן שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

תמיד חושבים שבסופו של כל דבר רע מתחיל משהו טוב, אני כבר מזמן
הגעתי למסקנה שאם אתה רוצה לראות משהו יפה אתה רק צריך להסתכל
אחורה. לפעמים זיכרון סלקטיבי נחשב לדבר טוב, תמיד הזיכרונות
שלך מצטלמים נורא יפה אפילו אם הם זיכרונות של ישיבה בבית
כשאין לך ממש חברים או לאן לצאת ביום שישי, תמיד הבדיחות מפעם
נורא נורא מצחיקות אפילו כשהן היו עליך או על חברים שלך. הבעיה
עם הזיכרון הזה היא שהוא לא משאיר לך שניה אחת של הנאה בהווה,
ואת כל הכיף חווה איזה מישהו אחר שאתה רק שותף לזכרונות שלו.
וכמה שאני מקנא בו, אני מנסה לעזור לו ולייצר בשבילו זכרונות
טובים, שיהיו לו קלים לעיכול ושלא יצטרך לעוות אותם כדי שיראו
טובים במבט לאחור. אני מנסה ליצור קשרים, להשקיע בנסיעות,
הופעות, יציאות וכמה שאני מנסה, אני רק מקלקל אותן כי אני זוכר
גם שהכל מיוצר. הכל מזוייף, ובמקום להנות מדברים שפושט קורים
אני כופה על עצמי להנות מדברים שאני חושב שאני צריך להנות מהם.
ואיכשהו, אפילו שהזכרונות מפעם נראים כל כך יפים, אני תמיד
נראה לעצמי נורא טיפש בהם, כי אני כל הזמן משתנה והדברים שהיו
חשובים לי פעם, לא חשובים לי עכשיו, ומה שחשוב לי עכשיו, לא
יהיה חשוב לי בעתיד. אז למה אני טורח בעצם.

אני תמיד מדבר לעצמי, כל רגע שאני לבד ולא מדבר עם מישהו שלא
נמצא רק בראש שלי, אני כן מדבר עם מישהו שנמצא רק בראש שלי.
האנשים שבראש שלי הם בעצם אנשים שאני מכיר, הם נראים כמוהם,
מדברים כמוהם, חושבים כמוהם ומגיבים כמוהם. אני מדבר איתם על
הכל, כי אחרי הכל הם החברים שלי. הם יודעים עליי הכל, לא כי הם
שותפים למוח שלי אלא כי כבר סיפרתי להם הכל מאות ואלפי פעמים.
במקלחת, לפני השינה, בבי"ס, בזמן האוכל, כשאני מתלבש, מחכה
לאוטובוס, נוסע באוטובוס ומסתכל על בחורות יפות שלא עושות לי
כלום. אני מנהל איתם שיחות שהייתי בעצם יכול לנהל עם אנשים
אמיתיים רק שלא חשבתי עליהן כשהייתי איתם, אני מנסה עליהם
טיעונים לוויכוחים שאולי אני אמצא הזדמנות להשחיל לשיחות
אמיתיות. אני מתווכח איתם על דברים ברורים רק כדי שיהיה לי מה
להגיד להם. כן, גם להם נמאס לפעמים.

זה לא דבר שאני אוהב, אבל בעצם מה הטעם לנסות לדבר באמת עם
מישהו שלא שותף לכל מחשבה, לכל זיכרון, כל תחושה וכל מושג. הוא
אף פעם לא יבין עד הסוף. אני כבר מזמן טוען שאני בעצם לא מכיר
אף אחד באמת, לא את החברים הכי קרובים שלי, לא את החברים שאני
מכיר הכי הרבה זמן, לא את ההורים שלי ולא את אח שלי. אני יכול
אולי לטעון שאני יודע איך הם נראים, איך הם מדברים ואולי אפילו
לנחש מה יעשו בסיטואציות מסויימות, אבל אין לי מושג מה עובר
להם בראש, אף פעם. ואני לא חושב שהם מכירים אותי, אני לא חושב
שיש מישהו בעולם הזה שיודע מה אני חושב או מרגיש, אף פעם. אני
גם לא חושב שיש מישהו בעולם שמכיר מישהו אחר. אף אחד לא היה אף
פעם מישהו אחר. אף פעם לא עברו לך מחשבות של מישהו אחר בראש,
אף פעם לא ראית משהו בדיוק מזווית הראייה של מישהו אחר מהסיבה
הפשוטה שהוא עמד שם כשזה קרה ולכן אתה לא יכולת, וגם אף פעם לא
ניתחת את אותו הדבר בהסתמך על אותו ניסיון, אותו חינוך, אותם
הורים, אותו סרט שראית באותו שבוע ואותה ארוחת בוקר עם אותם
מיצי קיבה ואותן אסוציאציות.

ולכן הגעתי למסקנה שאני מרכז העולם. אין לי שום דרך לדעת אם
מישהו אחר חושב בכלל, אם הסיבות לאיך שהוא מתנהג נובעות מאותו
סוג של תהליך שעובר אצלי בראש או שהוא פשוט "עושה" כמו שאבן
היא אבן ועץ הוא עץ. האמירה "אני חושב משמע אני קיים" היא
אמירה מאד בעייתית מבחינה מוסרית, היא מתבססת על הטענה שאפשר
לרמות את החושים שלי לחוש כל דבר, לבלבל את מאזן הכמיקלים במוח
שלי ולגרום לי לחשוב כל דבר כתוצאה מכך. אין לי שום ערובה שמה
שאני רואה באמת קיים והוא לא איזו הזיה או תפיסה מוטעית של
מציאות כלשהי. לכאורה יכולתי להטיל ספק בקיומי שלי, רק שהקול
בראש שלי, שנשמע כמו שאני חושב שאני צריך להישמע, מספק לי
הוכחה שמה שאני לא אהיה, אני קיים.

אין לי שום הוכחה כזאת לגבי שום דבר אחר. למיטב ידיעתי, ברגע
שאני מפנה את הגב למשהו הוא נעלם וכשאני מסתובב חזרה הוא
מופיע. וכשאני עוצם את העיניים, הכל נעלם עד שהן נפקחות.
וכשהתודעה שלי דוממת הכל מפסיק להתקיים. בכיתה א', התעלפתי תוך
כדי משחק כדורגל, אני זוכר את כל המשחק בצבעים שחורים וצהובים,
מרוחים אחד על השני ופתאום מרחוק נקודה לבנה שהתקרבה בהילוך
איטי, ולאט לאט הופיעו עליה גם מחומשים שחורים. היא התקרבה עד
שהיא הייתה כל העולם ואז היא פגעה לי בראש. העולם לקח שאיפה של
אוויר אבל לא נשף אותה. התעוררתי לאחר שעתיים באוטו של אמא שלי
בדרך לבית החולים. בזמן ששכבתי מעולף לא קרה שום דבר, לא
חלמתי, לא קלטתי ולא הגבתי לשום גירוי חיצוני. מבחינתי המציאות
הפסיקה להתקיים ברגע שחטפתי את הכדור בין העיניים וחזרה לעצמה
ברגע שפקחתי אותן. מכאן אני מסיק שכשאני אסגור אותן בפעם
האחרונה המציאות תחדל גם היא, היא תלויה בי. ובגלל זה היא עושה
דברים בשבילי. היא מנסה לעניין אותי, להראות לי דברים, לזרוק
עלי אנשים שאני אוכל לפגוש, היא יוצרת צירופי מקרים כדי להדהים
אותי וללמד אותי איך לאלף אותה, איך לראות אותה כמו שאני רוצה.
לפעמים אני מבין למה היא מתכוונת וכנראה שלפעמים לא. וכמה שזה
נשמע מעוות, זאת דרך נורא נעימה לראות את העולם. וזה אולי נשמע
נורא יומרני ומגלומני, אבל תחשבו על זה לרגע, אולי בעצם אתם
מרכז העולם ואני עוד אדם או רעיון שהמציאות שלכם זרקה עליכם
כדי שתוכלו לראות אותה כמו שאתם רוצים.

הבעיה היא שעם כל מה שאמרתי ועם כל התפיסה האגואיסטית שחשפתי
הרגע, עדיין לא טוב לי. נורא קל לעניין אותכם בתפיסות גבוהות
על דברים כלליים והיה נורא כיף למצוא מישהו, או ייצוג כלשהו של
המציאות הזאת, שיהיה אפשר לדבר איתו עליהן, אבל הדברים שבאמת
מפריעים לי הם דברים קטנים ואנוכיים שלדבר עליהם
גורם לך להרגיש טוב לרגע כי ככה לימדו אותנו שמתגברים על
דברים, אבל זה לא עזר בכלום. הרבה מהחברים שלי מתגייסים,
ומנסיון העבר בחיים שלי, אני כנראה אאבד איתם את הקשר. וזה חבל
לי, אבל בעיקר כי עוד לא הוצאתי מהם את מכסת החוויות שאני חושב
שמגיעה לי. אפילו שאלה היו החברים הכי אמיתיים שהיו לי עד
עכשיו, לא גדלתי איתם, אני לא מכיר כל פאן באישיות שלהם ולא
ישנתי אצלם כל כך הרבה פעמים שהיו חודשים שלא חזרתי הביתה פשוט
כי לא הייתי צריך. בשנה- שנתיים האחרונות התחלתי להבין יותר את
המובן של אהבה, על כל צורותיה. פעם לא הבנתי, ונראה לי שזאת
הסיבה שהשנתיים האלה מתוייקות אצלי כשנתיים הכי טובות שהיו לי
בחיים. רק שלהבין אותה זה לא מספיק, בעיקר אחרי שכבר הבנת. היא
באה יותר בקלות כשאתה מבין, אבל אף פעם לא בצורה שרצית. וגם
כשהיא באה זה לשבוע וחצי, שמצטמצם ליומיים כשמסתכלים מקרוב,
ואז היא הולכת. ואתה לא מבין למה. היא נגמרת כאילו בלי שום
סיבה, ואולי היא גם מתחילה בלי שום סיבה.

מאז שנגמר בי"ס, אני לא יודע מה לעשות. חשבתי שהכל יבוא לבד.
חשבתי שאני לא אדע מה לעשות קודם מרוב שאני אהיה עם חברים שלי,
מנסים בכח להוציא עוד טיפת זכרונות מהביחד הכל כך מועט שנשאר
לנו. רק שזה לא קורה. מאז ההופעה שהייתה בעצם המטרה שהצבתי
לעצמי במשך חצי שנה והיוותה מין קטרזיס מדהים לכל
השנה הזאת, אני לא יכול לנגן. לא יכול להסתכל על הגיטרה ולחשוב
"אולי אני אכתוב שיר", "אולי אני אלמד משהו", "אולי אני אתאמן
להופעה הבאה", כי אני יודע שכנראה שלא תהיה, כי לא יהיה לי זמן
לזה, ולאחרים לא יהיה זמן גם, ואני אתהה למה לעזאזל השקעתי כל
כך הרבה זמן במשהו כל כך חסר משמעות, בקטרזיס של לילה אחד,
שאחריו הגיעה נפילה ארוכה. אין לי מסגרת, שחשבתי שאני כל כך
אשמח כשהיא לא תהיה, אבל אני רק מבין מזה שהיא לא שם, שאין לי
בעצם הרבה חוץ ממנה.

עוד קצת פחות משלושה חודשים אני אהיה בן 18, ואין לי מסגרת,
אין לי זכרונות, אין לי מוסיקה, אין לי חברים, אין לי אהבה,
אין לי מטרה וזה שאני סובל מזה זאת הסיבה היחידה שבגללה אני
יודע שאני קיים.