היא באה יחד עם השולחן,
עמדה שם מבריקה מציפוי,
חלקה,
בלי סימנים,
נקייה,
ריקה מבפנים,
היא לא ידעה אז,
שהיא באה אליי,
מה יהיה מקומה,
בין הארונית לשידה,
ואז התחלתי לכתוב,
הבטתי בה,
וידעתי מיד,
חיבור.

כיום היא פוסעת,
קורסת ממש,
מאבק, מכילה היא,
את כל מה שיש לי לאמר,
ואמא אומרת לנקות את הכל,
היא תמיד אוהבת לטאטא,
מתחת לשטיח,
שלא יראו בעיות,
שלא יראו זיכרונות,
להשכיח.

ואספתי בה את כל הדפים,
שהיום זהובים,
היו לבנים,
היא השתפשפה,
נשרטה מבחוץ,
אז אמא לקחה אותה,
עם כל מה שהיה,
ואין יותר קשר,
ביני למגירה,
עם דפי היצירה שלי,
שם בצד בחירייה.

ותודה רבה לאימא. החדר נקי עכשיו. מרוצה?