היא לא דומה לי בכלל.
דבר ראשון היא לסבית עצבנית, טרחנית, פמנסטית עם שפם וחובבת
ארוחות גורמה.
אני לעומתה סטרייטית, כוסית, מתה על ג'אנק פוד ועל גברים
תכוליי עיניים.
כשאני הולכת ברחוב גברים פונים אלי ושואלים אותי מה השעה?
כשהיא במורד הרחוב גברים מקסימום יצחקקו וירכלו כי הגיע השעה
(שתלך לקוסמטקאית, דיאטקנית וכד').
היא מקבלת את הכול בשלווה קוסמית
ואני נלחצת, מתפזרת, מתרגזת ונעלבת.
בכל זאת יוצא איכשיהו שאנחנו כל הזמן נפגשות, בכל פינת חיים,
זמן מעבר או שעת משבר.
היא מחליפה אותן על ימין ועל שמאל, מחכה לאחת וליחידה והיא
יודעת שהיא תמצא אותה.
כשהיא בעיצומה של מערכת יחסים אני מוצאת את עצמי מקנאה.
היא נהנית, היא צוחקת, היא יודעת לפזר מחמאות, לזיין בלי
חשבון, לתת, לצאת ולהשקיע את כולה.
תמיד כשזה נגמר ליבה נשבר לרסיסים, היא מתהלכת חצי חיה וחצי
מתה, כאילו נלקח ממנה חלק חשוב מעצמה. היא מתכנסת, ובוכה ובוכה
עד שכל הרעל יוצא מתוך גופה החבול. ואז, אז היא מחייכת את החצי
חיוך הקבוע שלה וממשיכה הלאה.
אני תמיד נתקעת שנים עם אותו החבר. אני מנסה להתאים אותו לדמות
האחד המושלם שנתקע לי בראש. הוא אף פעם לא נמצא.
כשאני במערכת יחסים היא מסתכלת עלי בתקווה.
אני תמיד סובלת, מקנאה, תמיד ביקורתית כלפיו, מזדיינת בזהירות,
רוצה, רוצה ורוצה עוד ולא מקבלת. גם שאני כבר משיגה משהו זה
תמיד חצי, או לא מושלם, או "ככה לא עושים את זה, לעזאזל".
אני מקמצת, מסתגרת עימו בביתו ומנסה לשנות לו את החיים.
כשהוא אומר לי שזה נגמר, אני כבר צפיתי את זה מראש. אני לוקחת
את זה בשלווה, משחררת את הרסן וממשיכה לקורבן הבא.
אני מודיעה לחבריי בחיוך ובעיני חצי דימעה. אני אדישה, חזקה,
בליבי תמיד שוררת התקווה כי יעום אחד נחזור להיות ביחד.
היא נוהגת לצחוק עלי, טוענת שככה לא צריך לבזבז את חיי.
אני נוהגת לבקר אותה על מגרועותיה ואחר כך לערפל את חושי.

פגשתי בה שוב, היום בשכונה. זו דווקא תקופה דיי בסדר אצלי בלי
יותר מידי חרדה.
היא רצתה שנעלה אליה לדירה, סתם כך באמצע היום. בירה וסיגריה
נשלפו והדיסק הישן מלא בקלישאות, ככה שתינו אוהבות.
דיברנו וצחקנו, התעדכנו קצת בריכולים, זה תמיד כייף לי להיות
איתה כמו שאמיר לב אומר "ככה באמצע החיים".
פתאום היא הסתכלה עלי במבט חודר, כיווצה את עיניה, התקרבה אלי
ונסוגה ממש מהר.
אני הבטתי בה בתמיהה, מנסה להבין מה היא רוצה, אולי טיפה
לפחד.
פתאום הרגשת ריקנות בבטן, הכרה משתקת, התרמית פתאום נתגלתה.
היא ואני מביטות את אותו המבט משני צידי המראה.