אבא שלי התקשר.
אחרי 4 שנים.
אומרים עליי שאני בן אדם מאד מאוזן, וזה לא שאין עוד אנשים
מאוזנים באיזור, אבל זו בהחלט אחת היכולות היותר בולטות שלי,
אני מודה.
כשאבא שלי התקשר, אחרי 4 שנים, הצלחתי להשאר יחסית מאוזנת, אבל
לא מיד.
יש לי מקרים בהם אני נוסעת באוטובוס ונתקפת בחילה ומחנק, וככל
שאני מעמיקה למחשבה שאין לי אוויר - אני נחנקת יותר.
סוג של התקף חרדה. אני מאוזנת מדי בשביל התקף של ממש, אבל
מספיק אנושית בשביל להיות קרובה לאחד כזה.
ככה, פחות או יותר, הרגשתי כששמעתי את הקול שלו אחרי 4 שנים.
כמעט התקף חרדה, אבל לא באמת.
מאז הייתה לנו פגישה אחת, שנראתה הזויה יותר מכל דבר אחר
שעברתי בחיי.
הבעיה היא שאני לא מסוגלת לחזור לאיזון שלי, כי שום דבר לא
נסגר עדיין. אני לא יודעת אם אני רוצה אותו בחיים שלי, כי הוא
לא השתנה ולא ישתנה. עד התשובה הסופית, עד הסגירה הזו, אני
פשוט מחכה...
יושבת ומחכה, מעבירה את הזמן כאילו גרזן מתנופף לו אי שם
באוויר, מחכה ליפול ולחתוך את החבל שמקשר ביננו.
אחרי 4 שנים, טלפון אחד משמעותי ופגישה הזויה אחת, הספקתי
להבין כי נראה שהגרזן אכן יפול על החבל המקשר - זו תהיה הסגירה
הסופית שלנו...
אלא אם כן, אבא שלי יחליט להעניק לי איזון חדש בחיי שעוד לא
היה לי...
האם אתם מאמינים שזה יכול לקרות?
אני לא.