זה אף פעם לא קרה לי. אני אחזור לשם. אני חייבת לדבר איתה,
לברר מה קורה לי.

חזרתי מבית הספר בסביבות השעה 13:30 עם מיכל ואליה. כרגיל, דרך
נגבה (חוסכות ניקובים בכרטיסיות ...) וכשעברנו דרך הגינה שליד
הבית שלי, ראיתי אותה. ליתר דיוק, ראיתי את הכלבים שלה. ישר
ידעתי שזה גולדן, הוא היה כל-כך יפה... וקיוויתי ששאנטי תהיה
כמוהו כשתגדל. "יאא איזה כלב מתוק!" הצבעתי לחברותי על השובב
שרץ והשתולל על הדשא. "סליחה, איזה סוג הם?" שאלתי אותה. "זה
עם הסרט הוא גולדן והשני לברדור" השיבה. "אמרתי לך! ישר מזהים,
כלב כל-כך יפה" הפניתי מבטי לעבר מיכל, (בהתחלה לא ייחסתי לה
משמעות). היא עמדה שם והסתכלה עלינו, אני הסתכלתי עליה. היא
גבוהה, בערך... אולי 1.75, משהו כזה (זה גבוה יחסית לבת), שיער
בלונדיני צבוע (נראה לי) אסוף, עגיל בשפה התחתונה. למרות שלא
אהבתי את המראה ה"ערסי" הזה, היא עשתה לי משהו. "יש לי כלבה
כזו" שיגרתי לעברה כדי לפתח שיחה, "באמת? גולדן?" היא שאלה,
"כן! ממש מתוקה" השבתי. "ובת כמה היא?" -המשיכה להתעניין, "בת
חודשיים, קטנה כזו", "אה...חבל, רציתי למצוא לו בת זוג" היא
ענתה בחיוך וקריצה, "איפה את גרה?" שאלה, "אממ שני רחובות מפה"
השבתי לה ברצון (אולי כבר אז תכננתי משהו?), "וואלה? אז תביאי
אותה לגינה" היא הציעה, "אממ בסדר" הגבתי בחיוך מהוסס.
לא חשבתי באמת להביא את שאנטי לגינה, גם כי שני הכלבים שלה ממש
גדולים וגם כי... לא יודעת, לא לקחתי את הדברים שלה ממש
ברצינות. מיכל שיגרה לעבר מותני מרפק ואמרה "היא נראית..."
"אני יודעת", קטעתי אותה. "אני קלטתי את זה קודם!" מיכל מהרה
לשבח עצמה על עיניה החדות, "זה נראה ככה, יש לי חוש לזה" אמרתי
בחיוך. צחקנו. אליה צחקה גם היא, למרות שלא הבינה אותנו.


סיפרתי למיכל עלי בערך לפני חצי שנה, אני יודעת רק מלפני שמונה
חודשים... מהיום הראשון שפגשתי את נועה.
אני אוהבת את נועה. אני אוהבת אותה כבר שמונה חודשים! השקעתי
בה כל-כך הרבה. היא לא ראתה אותי, לא מבחינה תאורטית ולא משום
בחינה. זו אהבה חד-צדדית קלאסית. אני ומיכל תמיד מתבדחות על
הנושא, היא מבינה אותי. למרות שהיא סטרייטית לחלוטין, היא
מבינה אותי כשאני מספרת לה על הכאב ועל כמה שקשה לי, אהבה היא
אהבה, ולא משנה מה העדיפויות המיניות שלך.


כשהגעתי הביתה התחלתי לשקול ברצינות את ההצעה שלה להביא את
שאנטי לגינה. רציתי ששאנטי תשחק קצת עם כלבים, תתיידד איתם,
תהנה. ואולי... אולי גם רציתי לפגוש אותה שוב.
קראתי לאחותי הקטנה ולקחנו את הכלבה לגינה. אין לי מושג למה,
אבל היו לי דפיקות לב מהירות. התרגשתי. היא עשתה לי משהו, אני
לא יודעת מה... אבל היא עשתה.
כשהגענו לגינה היא לא הייתה שם.
העיניים התוהות שלי סרקו את הגינה עשרות פעמים  עד שלפתע הגיח
מאיזו פינה הלברדור שלה, חייכתי.
הוא רץ לעברנו וציפיתי לראות אותה מתהלכת אחריו. היא לא הייתה
שם. החיוך נמוג.
ישבתי על הספסל וחיכיתי.
חיכיתי לה. חיכיתי שמשהו יקרה.
אחותי לקחה את שאנטי לדשא ושיחקה איתה מעט. אני נותרתי יושבת.
"תראה לי איפה היא, בבקשה!" אמרתי ללברדור, המצב שלי כנראה היה
בקרשים, דיברתי לכלב. (כנראה שלקחתי רציני מדי את הכלבים ב
"תראו מי מדבר עכשיו"...).
הכלב, כמובן, לא ענה לי. לא ציפיתי שהוא יענה, פשוט שירוץ
לכיוון שאליו היא הלכה, שידריך אותי, רציתי למצוא אותה.
ישבתי על הספסל דקות ארוכות, ועיני לא הפסיקו לסרוק את הגינה,
לא הפסיקו לחפש אותה.
היא לא באה.

קראתי לאחותי וחזרנו עם הכלבה הביתה.

אני אלך גם מחר לגינה, עם שאנטי, ל"טיול".
אני אלך גם ביום ראשון הבא ב-13:30.
אולי יש לה שם שעות קבועות.