שוכבת על המיטה, לא עושה כלום. שוכבת על המיטה ופשוט מביטה על
התקרה.
התקרה הלבנה, שכל כך שקטה, רגועה, יציבה...
ולאט-לאט הדמעות מתחילות לנזול, אחת אחרי השנייה, ולא מפסיקות,
והיא, היא לא מבינה.
היא לא מבינה מה קרה ואיך זה התחיל... מה היא עשתה שהיה כל כך
נורא? מה היא עשתה שזה נגמר ביניהם?
הוא אמר לה שזה מפני שהיא ילדה קטנה.
ועכשיו היא בוחנת את עצמה, למה היא ילדה קטנה?
מה היא אמרה לו, שזה מה שהוא חושב? מה היא עשתה?
הוא אמר לה שזה נגמר מהר, הוא אמר לה שמה שהיה ביניהם היה סתם
איזו מערכת יחסים מבולבלת, אבל היא לא חושבת ככה.
ואז היא נזכרת בו - כזה יפה, גבוה, והעיניים - עיניים זוהרות,
יפות, גדולות, עיניים שאומרות הכל.
הוא לא יכל להסתכל לה בעיניים כשנפגשו בפעם האחרונה. הוא לא
יכל והוא גם לא רצה, כי הוא כבר ידע שזה הסוף. אבל מה שהוא לא
ידע זה כמה שהיא אוהבת אותו, כמה שהיא רוצה להיות איתו, למרות
שהיא לא מראה את זה.
ואז, אחרי נסיעה ארוכה הביתה, הם דיברו שוב, אבל הפעם זאת לא
הייתה שיחה רגילה. בשיחה הזאת הוא אמר לה שזה נגמר ושזה הסוף,
ואז היא רצה לחדר, שכבה על המיטה, הסתכלה על התקרה וחשבה: איזו
תקרה לבנה, מכוערת, משעממת. היא לא יציבה כבר, היא זזה כל
הזמן.

6.4.04