"מהר! נו כבר, שיתחלף הרמזור. אני מאחר דמאיט'. מה השעה
בכלל?"
קלונימוס העיף מבט חטוף בשעונו ולפתע נזכר שהוא לא עונד אותו
יותר "השעון... ממש נפלא באמת... אם לא השעון הזה... טוב, זה
כבר לא חשוב".
"אהה... סליחה גברתי," פנה קלונימוס אל האישה שנעמדה לצידו, אל
מול מעבר החצייה. היא נראתה לו מוכרת אך הוא לא הצליח להיזכר
מהיכן. "מה השעה?" שאל את הגברת.
הגברת הניפה ידה השמאלית בתנועה מסורבלת כלפי פניה, והביטה
בשעון מהודר למדי אשר בצבץ אל מתחת לשרוול הסוודר המרופט
שלבשה. "חמישה לאחת עשרה." אמרה בקול אסרטיבי אשר לא תאם את
המראה שלה, במלבושיה הפשוטים, סוודר ישן ומכנסי ג'ינס קרועים,
כאישה המתקרבת לגיל העמידה ומסרבת להכיר בכך, זו המחשבה שרצה
בראשו עד אותו הרגע, אך לפתע נזכר מי הייתה, או לפחות מניין
הייתה לו מוכרת. "זו הגברת מהחנות," הרהר קלונימוס, "זו הגברת
המגונדרת מהחנות היום בבוקר, כמה מוזר".
קלונימוס היה עסוק כל כך בניסיונות להבין איפה פגש אותה לפני
כן עד שלא שמע אם ענתה לו. "מה השעה?" שאל שנית. "חמישה לאחת
עשרה, כפי שאמרתי בפעם הראשונה." ענתה הגברת ובקולה נשמעה נימה
של רוגז. לפני שהספיק להודות לה על מה שעשתה קודם לכן, התחלף
האור ברמזור לירוק והגברת חצתה את הכביש במהירות הבזק ופנתה
לרחוב הצידי אשר היה לחלוטין לא בכיוון בית ספרו.
קלונימוס חצה את הכביש והמשיך במהרה ברחוב אשר מוביל לשער
האחורי של בית הספר. השמש החמה של שעות הצהריים המוקדמות קפחה
על עורפו והוא החל לחוש בזיעה נוטפת ממצחו וצורבת בעיניו.
"לעזאזל... זה לעולם לא יגמר..." חשב קלונימוס בעודו מחיש את
צעדיו ומנגב את עיניו בשרוול חולצתו.
לבסוף הגיע הוא לשער בית הספר ולהפתעתו ראה את מנהלת בית ספרו
יוצאת מן השער.
"תראו מי החליט להופיע באמצע היום... האם זהו לא מר לוקאס מנדל
הצעיר?! מדוע אינך בכיתה?" אמרה בקולה הצווחני והמצמרר המנהלת
אשר הכירה אותו היטב לאחר שהסתבך בפרשת הלוחות השבורים בשנה
שעברה.
"אני מצטער גברת גולדשמיט, אבל זו לא אשמתי." ענה לה
קלונימוס.
"לא אשמתך?! אל תספר לי סיפורי סבתא, אני מכירה אותך טוב מידי
מר מנדל." אמרה בזלזול.
"תקשיבי לי גברתי, זו לא הייתה אשמתי, באמת! ותאמיני לי שאם
הייתה כל דרך שבה יכולתי לצפות את מה שייקרה לי הבוקר, לא רק
שהייתי נמנע מזה ולא מאחר, סביר מאוד להניח שאף לא הייתי יוצא
מהמיטה."
"ומה קרה לך בדיוק?" שאלה גברת גולדשמיט בפנים חמורות ושוב
בצווחניות מחרידה.
"זה סיפור ממש ארוך גברתי, וזה קצת מסובך...". "אל תזלזל
באינטליגנציה שלי!" קטעה אותו המנהלת, "אני כבר שמעתי בזמני
דברים מסובכים יותר ממך אדון צעיר, אז כדאי שתתחיל לדבר אם אתה
לא רוצה לבלות את שאר היום במשרד שלי מרותק לכורסא..." אמרה
גברת גולדשמיט בזלזול רב.
"ובכן, הכול התחיל כאשר קמתי בבוקר........."

לסיפור עוד אין שם... אני פתוח להצעות.