אני אוהב אותך כראוי, ביאוש,
כמו יתוש, מוצץ שאריות אחרונות של התחלות,
שמועדות לקיצו של הקץ.
העור מעקצץ, ואני בוחר עכשיו מקום להמחץ.
שיטפי אותי עם הדם שלך,
אני טובע בתוך אלפי טקסי התחייבות,
לבושי נוצות ואיפור, שסגרו אותך איתי.
ואני נמשך אל האור.
מזמזם סרנדות שבורות, עם מיתרי קול לא מכוונים,
פורט את עצמי לחלקים הכי קטנים של הרצון הטוב,
מעלה חיוכים באוב...
אבל אפילו הזכרונות דועכים עם הימים כמו הימים עצמם.

אנחנו דולפים מהצינורות שלנו,
וריח תחב ועובש מציף את כל זה מהארונות התחתונים של חיי
הנישואים.
וכמו העץ הרטוב הזה שמקמט את המצח,
גם אנחנו לא מצליחים להגדיר נצח.