ישבתי בצל, וידעתי כי הקיץ הגיע לשיא אונו, ובלטיין חג האור:
השיא של המיניות, ושיא כוחו של קרנונוס אל היערות והציד קרנו
מאור שמש מקרין.

וורדי החורף קמלו ואינם ובסתר ישבתי תחת עץ הערבה הבוכייה
מכוסה בצל שיחקתי בידיבתכשיט האופל המנצנץ באור יקרות מתחת לעץ
וחיכיתי כי האור יגווע כדי שנשי הקטה כמונו יוכלו נא צאת אל
הליל המשתרר.

היה שקט. שקט מידי רק קול ציחקוק של ילדים נשתמע מקצה גן
הצמחים שלי והאור והשימחה שלהם דיכאו אותי עד מאוד. מה יהיה
עימי? עידני תם ונגז בנבכי הזמן, אין עוד צורך בכישוף
והאומניות המאגיות מתו, כן אני ילדה של הקטה, חסרת כוח אמיתי,
טווה את חוטי גורלי, וללא תיקווה שליציאה אל אור השמש, לילדים
יש תיקווה והם לעולם ישמחו ובילדותי אני הסתתרתי בצל וביקשתי
הכוח.

וכאשר קיבלתיו, מה אעשה עימו? עוד כסף? חברים תכשיטים ועוד
אבני אופל נוצצות? עוד ממתקים? עוד בשמים יקרים? דבר לא נותר
מזאת
הכול אשליה וחוץ מאומניות האופל והמאגיה לא נותר דבר ועולמן של
אלו
נפוג אט אט על ידי הילדים הללו שצוחקים, ברגע שילד אומר שהוא
לא מאמין בפיות, פיה נופלת ומתה איזה כיף להן לאותן פיות הן
רשאיות למות
לפחות

אבל כאשר ילד אומר שאין מכשפות ואין קסם הילד מת והמבוגר נולד
מתוכו. ועולמם של המבוגרים מתוח הוא, מלא אפרוריות וגישמיות
מעושה
עמק צלמוות עבורי ועבור בני עמי.

גלימת החושך נגררה אט אט על גבי הערבה הבוכיה סיימתי לשחק
בטבעת האופל, כדור האש של בלטיין שקע במערב ואני יצאתי החוצה
ואז מתוך החושך המוחלט שבגני אלפי טבעות אופל ניצנצו באור
יקרות