אתמול בלילה, גיליתי.
גיליתי שבגדת בי.
גיליתי איך זה להרגיש מטומטם, פגוע, מושפל.
והכאב חותך, מנסר את ליבי, משייף את הקצוות.
למה אני צריך את זה?
למה אני צריך את השטויות האלה? למה?
חשבתי שגרוע יותר לא יכול להיות ושאני אתגבר על הכל.
טעיתי.
הראית לי שאתה יכול להכאיב לי יותר, יותר מה שאתה מעלה
בדמיונך.
אפילו עם הקודם לא כאב לי כל כך.
עכשיו אני יודע איך הוא הרגיש.
ואני כל כך מצטער, עכשיו יותר ממקודם.
אני מצטער על מה שעשיתי לו, והכאב שגרמתי לו, עכשיו אפילו
יותר.
אני מצטער על שהכרתי אותך. אני מצטער על שרדפתי אחריך כמו
טמבל. אני מצטער על הכל.
למה הלכתי כמו עיוור אחריך?
האמנתי בך, רציתי להיות איתך, לעזור, אף אחד לא יאהב  אותך כמו
שאני אהבתי, איך שאני אהבתי , תאמין לי.

אבל בכל זאת,
למרות כל הכאב, ההשפלה, אני עדיין מקווה שתחזור אליי.
לא יודע למה.
אולי הסיבה היא שאני עדיין אוהב אותך. למרות הכל.
אוף.