מוקדש לעפרה

 
בובי נפטר ביום רביעי. לפתע מתח את רגליו השמיע קול נשימה
מוזר,
ודמם. הוא היה בן 15 וקצת, ולגבי כלב זהו גיל מופלג. אומרים
שכל שנה
בחיי כלב שווה לשש שנים שלנו. ואם זה כך אזי בובי היה בן יותר
מ-90
במותו.
במשך השנים, התרגלתי לנוכחותו של בובי. הוא תמיד היה בסביבה.
נבח על זרים, הבריח הולכי על ארבע שניסו להסתנן לטריטוריה שלו.

שמעתי תמיד את הקולות שהשמיעו רגליו, פיהוקיו. מין קול ידוע
ששייך
לקולות הבית. היה תמיד היה עליז ושמח לקראתי. היו לנו שעות
רבות
ביחד. הלכנו לטייל. התבוננתי בו כשאכל או שתה. נהגתי לרחוץ
אותו
בכל שבוע בשמפו מיוחד, ואחר כך איבקתי אותו בחומר נגד מזיקים.

הייתי מדברת אליו כמו אל ילד. והוא היה מקשיב. ראיתי זאת
בתנועות
אוזניו, בהטיית הראש הצידה, המיוחדת לכלבים.  
וכעת, הוא איננו. זו לא הייתה הפתעה. ידעתי שזה עומד להגיע.
הוא
היה זקן. כמעט ולא שמע. רגליו רעדו. אבל כשהגיע הרגע, זה היה
נורא. ואחר כך, חשתי ריקנות בתוכי ומחנק בחזה. הסתגרתי בחדרי
האפלולי. בני נכנס, התבונן בי ואמר: את לא הולכת לעשות סצינה,
נכון?
הוא מת ועלייך לקבל זאת. אביא לך גור כלבים חדש. הנדתי בראשי
להסכמה. וחשבתי, זה לא יהיה אותו דבר. זה לא יהיה בובי. כעבור

שעה קלה קמתי, ניגשתי אל החלון והסטתי את הוילונות. התבוננתי
החוצה.
ברחוב הייתה התקהלות בסמוך לגדר ביתי. הרחוב שלנו שקט וברוב
שעות היום לא תראה בו יותר מ-2 אנשים יחד, ולפתע תריסר אנשים
ניצבים בקבוצות קטנות ומדברים. ואז נזכרתי. במודעה השחורה
שהודבקה הבוקר על עמודי החשמל. השכן ממול הלך לעולמו. נפטר
בלילה. גם הוא היה עתיר שנים, בשנות ה-80 לחייו ותמיד קודר.
אבל,
היה משהו מוכר בקדרותו, וכשהפטיר מלמול זועף לקראתי כשנפגשנו
באקראי - הבנתי שזהו השלום שלו. כך הוא מזהה אותי.    
והנה הגיעה מכונית שחורה גדולה. ממנה יצאו שני גברים מזוקנים,

הלכו לירכתי המכונית והוציאו מתוכה מיטה עטוית שחורים. ואז
ידעתי.
אני הולכת ללוויה.
ירדתי למטה. ניצבתי ליד המיטה והנדתי בראשי לאישה קשישה שזכרתי

שהייתה מגיעה לבקר אצל השכן. בתו, כנראה. הסקתי לפי הבעת הזעף

המוכרת שעל פניה.
קול התפילה נשמע ליד המיטה בשחור. ואוטובוס שחנה בסמוך לקח את

כולנו לבית העלמין של הרצליה. עצים גבוהים ומצבות לבנות וכהות

מבצבצות מבין השיחים. ואנו הולכים לאחר המיטה הנישאת על עגלה.

הלכתי כאוטומט, שקועה במחשבות. ותוך כדי הליכה נזכרתי שוב
בבובי.
לא יכולתי להימנע מכך. סביב הייתה אוירה של מוות וקבורה ומול
עיני
ראיתי את כשכושי זנבו ומבט עיניו ובאוזני שמעתי את קול נשימתו

כשהיה לו חם. לפתע דמעו עיני. דמעות קטנות נקוו בקצות העיניים

והחלו לפלס להן דרך במורד לחיי. מחיתי אותן והן שבו והצטברו.
האישה לימיני הבחינה בבכיי והנידה בראשה בהבנה לנשים מאחורי.
כשניצבנו מעל הקבר ונאמרו משפטי הקבורה לא יכולתי להתאפק
והדמעות שוב ניגרו. ומאחור, שמעתי אישה אחת מלחשת לרעותה: הם
היו ביחד שנים... יש לה ממנו שני בנים...