א. כרטיס האשראי והסכם ז'נווה

לפני מספר ימים החלטתי לעשות סדר בכרטיסי האשראי שלי. הצטיידתי

בתיק עם חוצצים, מהדק סיכות, מחורר, מדגש (מרקר). שמתי ערמות
של דפי חשבון ושלושה גלים (לא להאמין איך שזה מצטבר) של הספחים

הקטנים שאני מקבל בכל פעם שאני קונה דבר מה באמצעות כרטיסי.
בתנופה רבה פתחתי את הספח הראשון. והתבוננתי בו בתמיהה. הספח
היה ריק. נייר חלק. פתחתי עוד אחד ועוד אחד. אותה תופעה. פה
ושם
נראו אותיות מודפסות ומטושטשות. הרוב היה ללא יכולת קריאה.
אגרתי
לי אוסף של פתקים ריקים.
הבינותי את הבעיה. הספחים מודפסים על נייר כימי. ונייר זה
מחזיק את
המודפס עליו לזמן מוגבל. אחר כך הוא נמוג. כמו החתול מצ'שייר
בעליזה בארץ הפלאות.
אתם מבינים את הפוטנציאל שטמון פה?! שמיטת חובות. שיטה חדשה
לאכיפת חוק ההתיישנות. הרי אנחנו מוצפים בהמוני ניירות. חלקנו

משתלט עליהם ורובנו, הניירות השתלטו מזמן עליו. והנה נפתרה
הבעיה. הניירות מוחקים את הכתוב עליהם. שיטה חדשה למחזור.
כמובן שחלק מאתנו יתעצב אל ליבו בהיעדר ערמות של ניירות בסמוך
לו.
ומנוחת נפשו תתערער. ודאי הוא חושב שבניירות האבודים מסתתר
הגורל: כרטיס זכייה של מפעל הפיס שטרם נפדה או תעודת השתתפות
בחברה עתירת ממון וכו'. אל דאגה! סיכוייכם לזכות בהגרלה -
נמוכים,
והניירות המהוהים של פעם - מעולם לא הודפסו על נייר כימי
שנמוג.
תקווה קטנה מעומעמת נצנצה בלבי. שמא גם ההסכם של ז'נווה נכתב
על נייר כזה. רעיון נפלא. הנכבדים עולים בהוד והדר על הבמה.
פותחים
את הספרים המהודרים שולפים את העט הנשגב והנה אין על מה
לחתום! כל האותיות נעלמו. כמה סמלי!

ב. מומי הולך לאיבוד
לצערי, אני קצת מפוזרת, הודתה טובי. זה נובע מהצורך התמידי שלי

לעסוק בשלושה נושאים במקביל. ולפיזור ישנו מחיר. אני קוטעת את
חוט
המחשבה שלי או את רצף הפעולות ואז נותר קצה חוט בלתי סגור.
דוגמאות לא חסרות. אתמול נעלם לי מומי, הטלפון הנייד. רגע אחד
היה
בכף ידי ובמשנהו - נשמט ממנה ונעלם. אינני יכולה לתפקד ללא
מומי.
הוא שוכן קבע בכף ידי. אני עושה בו הכל. ממש הכל. ולפתע מומי
איננו.
הפכתי את הבית. הזעקתי את העוזרת ויחד ניערנו ניירות, הפכנו
כריות,
בדקנו במקומות הנסתרים ביותר. לשווא. הילד איננו!
לבסוף הציעה לי הבת, מיה, לעשות את הפעולה האולטימטיבית. לצלצל

אליו. עשיתי זאת. הטינו אוזן. אימצתי את מיתרי השמיעה. כלום.
הלכנו
בתוך הבית כמו שתי מכוניות שנועדו לאתר שידורי רדיו בלתי
חוקיים.
לפתע עצרה מיה. אני שומעת לחשה. בקושי. הרימותי את עיני. ממול

היה המקרר. פתחתי את הפריזר. מומי המסכן שכב שם על צדו, כמו
ציפור פצועה. עטוי פיג'מה של כפור, וניגן בשארית כוחותיו את
מרש
החתונה של מנדלסון. נוגע ללב. הפשרנו אותו. עם תריסר מגבות.
לקח
לי עוד 10 דקות עד שהייתי מסוגלת להצמיד אותו שוב אלי. המסכן.

להבא, אקנה שרשרת עדינה ואחבר אותו לפרק ידי. לא יפרידו בינינו

יותר, מומי.

ג. איך להזעיק את המשטרה
והנה סיפור שקיבלתי באחת השיחות בעת ארוחת הצהרים. אני מלקט
בחדווה את הסיפורים הללו. פה ושם הוספתי נופך דרמטי.
"בחצי הלילה התעוררה טובי משנתה. קול רחש העיר אותה. היא
האזינה בחרדה אופיינית ומיד החלה לנער את האיש לצידה. מישהו
נמצא בבית אמרה לו בלחישה קדחתנית. תשמע! האיש, אפוף שינה,
עשה אוזנו כאפרכסת ואמנם שמע קולות חריגים. קם ממיטתו, ניגש
לחלון והתבונן לחצר והנה הוא רואה דמויות משוטטות בחצר הבית.
מישהו מנסה לפרוץ למחסן דיווח לטובי וזו מיד ביצעה תנועות
ברורות
שפירושן המשוער הוא: עשה משהו! אל תעמוד סתם! האיש צלצל
למשטרה ולתורן שענה לו לחש כי פורצים לביתו ומסר את כתובתו.
הסמל היגע בצד השני הגיב בצורה מפתיעה: מצטער, אין לנו ניידות

כעת. ומה לעשות? שאל האיש. בינתיים שום דבר, אמר היגע. אם הם
בחצר אז לא יקרה כלום. הוריד האיש את השפופרת על כנה, מלא
במחשבות. טובי מיד קדחה בגבו באצבע מחודדת: מה הוא אמר?!
האיש מלמל: הוא אמר... שתכף... אחר כך... רגע. שוב צלצל למשטרה

והגיע לאותו שוטר. מה קרה עכשיו? התעניין השוטר היגע. כבר לא
צריך
לבוא ענה האיש. יריתי בהם! השפופרת פלטה שטף של מילים
קדחתניות והאיש לא ענה והוריד אותה באיטיות על כנה.
כעבור שש דקות הגיעו לחזית הבית שתי מכוניות כהות ושקטות.
דמויות
במדים יצאו ממנה ופתחו במרדף בחצר. בחוץ נשמעו קולות התגוששות

והתרסקות של דברים ואחר כך חזר השקט. שוב הלך האיש לחלון וראה

כיצד מובילים השוטרים איש כפוף למכונית. כעת הגיעה ניידת רגילה
עם
אור כחלחל מרצד. אחד מיושביה ניגש לדלת הבית וצלצל בפעמון.
האיש
פתח. השוטר שנכנס וישב סיפר כי עודכן על הפריצה מהתורן במוקד,

ופירט כי הם תפסו את אחד הפורצים וגם יודעים את זהות היתר
שנמלטו. אין לכם מה לדאוג, אמר לטובי ולאיש. כעת, רכן השוטר
קדימה
והדגיש: אבל חשבתי שאמרת למוקד שירית בפורצים. כן, אמר האיש
ואני חשבתי שאמרתם שאין לכם ניידות."

ד. מפציצים, ברזלים ומחזור הדם שלי
אחת לתקופה אני נוהג לעשות בדיקות דם. הרופאה שלי, טיפוס דאגני

ושתלטן. כשאני מאזין לה אני מתמלא חרדה סתומה ואץ רץ למחרת
השכם למרפאה על מנת לחורר את עורקי ולמלא מבחנות בדמי יקר
הערך. כעבור מספר ימים אני אוסף את התוצאות ומקבל הוראות
להמעיט במיני שומנים. אלא שהפעם ציפתה לי הפתעה. הפעם היו
מספר סימוני X שבישרו על חריג חדש שיש לשוחח עליו. הרופאה
התבוננה בי כמו על חיידק סורר, ופענחה עבורי חלק מהאותיות
הלועזיות שהופיעו בתדפיס. חסר לך ברזל, בישרה לי. לא ידעתי כלל

שהיה לי ברזל. מה עושה המתכת הזו בדמי?! וגם מאגרי ה-B1 אצלך
התרוקנו, הוסיפה. B1 חשבתי. דומני שהיו מפציצים כאלה אי פעם.
משהו במלחמת העולם השנייה או לאחר מכן. מסתבר שהיה להם מנחת
בדמי וכעת הם עזבו אותי. נורא. נראיתי אומלל ביותר נוכח הנטישה

הבוגדנית הזו והרופאה הוסיפה לשאול: אתה מרגיש טוב? האמת, עד
אותו רגע הייתי מאושר. אבל מול השאלה הבינותי שאני חייב לחוש
רע.
אחרת אפגע בדיאגנוזה. אבל מה לעשות ואני חש מאושר, שמח וטוב
לב. "בלתי עציב" כדברי הגשש... העליזות שלי לא נשאה חן בעיני
הרופאה. ניכר היה על פניה שאדם ללא ברזל ו-B1 צריך להיות מודאג

ושפוף. ליתר בטחון רשמה לי 2-3 בדיקות נוספות.
הלכתי לברר אצל מכרי מה פשר המחסור במתכות ובמפציצים בדמי ועד

מהרה הבינותי כי אחת האפשרויות הקלות היא: הגיל. אכן זקנת אמרה

לי אחת מידידותי. זהו הסימן הראשון. עוד מעט תחוש חולשה קלה
ובסיכומו של דבר תרבה לנמנם. האמנם? בחלק מהישיבות אני מנמנם
מזה שנים. רק שייחסתי זאת לתוכן הצפוי של הדיבורים. נחקרתי שתי

וערב מה אני אוכל ומיד נשלחתי לשפר את תפריטי.
מעתה, השתנו חיי. אם עד כה הייתי אוכל עשב ופסטות. החל מעתה
הפכתי לטורף. הידידה הוסיפה לדבר על אפשרויות דרקוניות יותר.
במשך דקה שקלתי לפנות לנוטריון על מנת לסכם על נייר מי יקבל מה

מקמצוץ המתכות שנותרו בי, אבל המחשבה הייתה כה דכאונית עד
שזרקתי אותה לעזאזל.
וכעת, כיוון שימי ספורים ואו-טו-טו אני עתיד להתחיל לנמנם, לא
נותר לי
אלא להיפרד מכם ולהימוג. בהדרגה. עד שלבסוף ייוותר רק החיוך
שלי.
סתאאאם!