מוקדש לדליה

עד היום איש אינו יודע מה הייתה הסיבה שהניעה את קרן לצאת
לפגישה עיוורת עם גורנישט.
יודעי דבר במשרד סיפרו כי הוא נדנד לה ללא הפוגה בשיחות
טלפוניות.
גורנישט היה בעל נעימת דיבור מנומסת ונעימה, ותמיד שוחח עם קרן

אודותיה. תשומת הלב הזו נעמה לאישה הצעירה, בעיקר לאחר
שתקופה ארוכה התנזרה ממילות קילוסים ופלרטוט.
שנה וקצת חלפו מאז התגרשה. התקופה בה הייתה לבדה ניכרה עליה
היטב. היא אהבה להישען על מישהו, לחוש את הסימפטיה שלו ואת
העיניים המעריצות החולפות על יצורי גווה. כל זאת נמוג. והנה
הגיע
גורנישט. השיחה עמו הועברה ללשכתה באקראי. למזכירת הפירמה.
היה נדמה שלפניה ניצב לקוח פוטנציאלי. קרן הייתה פנוייה וכך
החלה
לשוחח עמו. תוך שלוש דקות הבינה כי אין מדובר בלקוח אלא באדם
הצמא לשיחה. על כל שאלה ששאלה אותו, השיב בקצרה וליווה אותה
בשאלה מצידו כלפיה. לתימהונה ענתה לו. לאחר רבע שעה, הצליח
בדיבורו הרהוט ולשונו האדיבה לסחוט ממנה הסכמה לשוחח עמו פעם
נוספת, בערב.
קרן הסיטה אותו ממחשבותיה כאפיזודה חולפת והשתקעה בגל הניירת
שנערם על שולחנה. סמוך לשעת העזיבה, צלצל הטלפון שוב. זה היה
גורנישט. קרן חשה בתחושה ברורה של הנאה כאשר זיהתה את קולו.
כשנסתיימה שיחתם הראה השעון במשרדה שעה מאוחרת להחריד.
אבל, קרן חשה עצמה רעננה כאילו התעוררה זה עתה משנת יופי
מיטיבה. זה בדיוק מה שהוסיפה לה השיחה. אנרגיה ונועם.
למחרת, שוחחו שוב וכעבור יום הסכימה לפגוש אותו. פגישה עיוורת.

בבית קפה שקט ובשעה בה מעטים מצויים במקום. קבעו ליום המחרת.
האמת הייתה שהוא העדיף מיד, אבל, לה היו תוכניות אחרות. ערימות

של רגש העמיסה על הפגישה העתידה והיא לא התכוונה לבוא לשיחת
חולין. היא חייבת להיות מוכנה. גורנישט נשמע מעניין ומרתק
וסימפטי
ומאזין טוב. כל דבר חיובי שצריך להיות בגבר - היה בו. וכעת הוא
עומד
לזון את עיניו בה. אם כך היא חייבת להתכונן. להצטייד. להופיע
במיטבה. "לדפוק" הופעה. נפרדה ממנו בחמימות, סיימה במהירות את

הדברים הדחופים ויצאה למסע קניות מזורז. נעליים, שמלה ואולי גם

ארנק נחמד. האדרנלין זרם בעורקיה. היא אהבה את התחושה הזו.
למחרת, החלה להיות עצבנית ככל שנעו מחוגי השעון. היא הקפידה
לבדוק את מראה בפינת האיפור בשירותי הנשים במשרד. הקניות
שעשתה אתמול היו מועילות. השמלה השחורה כל כך הולמת את
גזרתה. היא נראית מצוין. "לבושה לרצח". רבע שעה לפני המועד
ישבה
במשרדה ותופפה בעצבנות באצבעותיה על השולחן, מתבוננת במחוג
הדקות ההולך לאט מדי.
היא קמה ממקומה, סגרה את האור בלשכתה, ויצאה בצעד מתון ולא
אכפתי. לאמיתו של דבר הלם ליבה כתוף, אולם, הדבר לא ניכר על
פניה. הנה הדלת. אחריה הרחוב. וממול באלכסון - בית הקפה. כל כך

הייתה שקועה בדלת הקרבה עד שלא שמה לב לשטיח שהוסט ממקומו
על מנת שניתן יהיה לשאוב את האבק ממנו. חרטום נעלה נתקל
בשטיח, ולפתע הייתה שרועה על הרצפה, חשה את הכאב החד
בקרסולה.

בחדר המיון קבעו הרופאים שבר בקרסולה. למזלה היה זה שבר פנימי.

לאחר בדיקות וצילומים זכתה לעטר את רגלה בגבס מרשים. נאסר עליה

לדרוך על כף רגלה במשך שלושה שבועות.
כעת היא יושבת, שוכבת, מדדה בדירתה על קביים שנשכרו. בימים
הראשונים צלצלה ליעל המזכירה על מנת לבדוק אילו שיחות הגיעו.
גורנישט לא נמנה עליהן. פעם אחר פעם דמיינה אותו יושב בבית
הקפה,
ממתין לה, שקט ורציני ונעים מראה. והשעון זז ללא הפוגה והיא לא

מגיעה.
כעבור שבוע התקשרה אל סניף הבנק לבדוק את יתרת חשבונה. היא
הייתה בחריגה גדולה. ביקשה לקבל פרטים. כעבור דקה פלט מכשיר
הפקס בביתה את תדפיס דף החשבון. עיניה ננעצו בסכום שהיווה את
מרבית החריגה: 2,480 שקל. היא דווקא זכרה את סכום הכסף: שמלה
שחורה יפה, חגורה תואמת, נעליים נפלאות וארנק מתוק מאין כמותו.

2,480 שקל וכלום.