חג הוא לא תמיד חגיגה...

"מה?!" צעק סבא כשעיניו נהפכות לשני קווים דקיקים נרעדים.
"א-ת-ה  ר-ו-צ-ה  א-ו-ל-י  ת-ה?!" השבתי לו בפעם השלישית באותה
דקה.
ישבנו על יד השולחן, מדי פעם השמיע הזקן שיעולים צורמים
וכבדים, ואז שתיקה, דממה נסתרת של רחמים.
ושוב קולות חוצפניים של מזלג מתחכך בסכין. גלים של בחילה וצחוק
מדומה עברו בכל אחד מאיתנו בכל פעם שסבא פתח את פיו לזרוק הערה
סתמית, עצבנית, מתוך ייאוש החיים.
וכל אחד מאיתנו מתאמץ להקשיב, להנהן בחום לעבר החולה העצבני,
לחזור לאוכל ובשקט לחפש מחשבות לעצמו.
היה זה ערב מוזר, על אף השירים והדיבורים הצפופים, השתיקה
והבלבול לגבי המצב המחניק ההוא פילסו להם דרך בין מילה
לשתיקה.
לאחר הארוחה כולנו התאמצנו להיות עוד נחמדים אחד לשני, לסדר את
הבית, בעוד שסבא יושב על כורסת העור השחורה שלו, ממצמץ בעיניו,
מתאמץ עוד בקושי, מעלה חצי חיוך על כך שאנחנו שם בשבילו, אבל
בדממה, שלא נשמע אותו נשבר, מתרגש.
מדי פעם התרומם בקושי מהכורסא הבלויה, ובצעדים איטיים וצולעים
חיפש מקורות שבהם יכול היה לפתח שיחה, או לפחות משפט, לעצמו.
וכולם כבר עייפים ויש לי בחילה, ואני מגניבה מבטים חוששים אל
עבר סבא, מוודאת שהוא חי, שהנשימות שלו סדירות, מחפשת שמץ של
חיים באדם המסכן, ואני מתחילה לבכות לבד, בכיסא הפלסטיק הישן,
ובהסטה מהירה ובלתי מורגשת אני מנגבת את הפנים הלחות, וממהרת
החוצה.
הגינה של סבא פורחת, הוא מזמן כבר הספיק לטפל בה, כמו אז,
בימים החמים של יולי, כשכולנו ישבנו במרפסת וצחקנו איתו.
ועכשיו הצמחים, כמודים לסבא על השקעתו בהם, מתרוממים מעט
בגאווה, דקה לפני התייבשותם, חודשיים-שלושה לפני מותו של סבא.