לכל הילדים בגן יש כף
לי יש גם דלי
הם זרוקים במגרת הצעצועים
העמוסה מדי לטעמי.
טוב לי איתי, לבדי
בפינת החצר
על הספסל מתערסל
על הגוצ'י שלי
אף גרגר לא נופל.
הגננת מסתכלת
נאנחת בקול והולכת.
היא לא מבינה
בטוח היא ענייה.

"להוציא עפרונות כולם! בוחן פתע"
אני שולף את העט הכדורי
המורה אלי ניגשת, בנעלי עקב זולות
"עיפרון תוציא, שתוכל למחוק, חמודי"
ואני כמו לילד מפגר צריך להסביר
שעיפרון זה עופרת, ועופרת זה חיידקים
שיובא מסין תמורת איזה שלושה שקלים
ושוב פעם אני צריך ללכלך את המכנסיים
בשיחה עם המנהלת על כסא שעברו עליו אלפיים
גם להסביר לה למה התחצפתי למורה,
וגם ריתוק על שהערתי על חולצתה הזולה.

"רד לשלושים!" הוא צווח לי
ואני מביט בזלזול
עדיף בית סוהר וכסא
מאשר לגעת בלכלוך

"הרי את מקודשת לי", הוא אמר בקול שברירי
ואני, בלי לחשוב פעמיים
את כוס היין שפכתי לו על המכנסיים
הוא ילמד הפינגווין הזה
איך לדבר אלי ליד אישתי.

לפני שהורידו אותי למטה,
ושמעתי את כולם בוכים
ואת הפינגווין מאז שמעתי אומר דברים לא מובנים
עצרתי לרגע לחשוב
מה באמת עשה לי טוב בחיים.
ובלי להתבלבל, כשהעגלה נעצרה
לחשתי לבני בכורי בלי שאף אחד ישמע.
"דבר אחד למדתי בחיים, בני
לכל איש יש שם
אבל לא לכל איש יש DVD.
תשמור עליו, או שאני אבוא לפרק אותך."
אמרתי והלכתי לדרכי.

"נו, ו...?" היא אמרה לי בעצבנות
וקמה מהכסא.
"כלום", אמרתי והמשכתי לקלף תפוחי אדמה.
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"
חייכה אלי ברשעות איזבלה וזרקה לי עוד
שק שלם לתוך הכלי הגדול.