תמונות רפות מעל לראשיהם זורחות,
כעוגן מחשבתי אשר את נפשם מקבעות.
האם זאת מנהרה מוארת אשר בתוכה הם הולכים,
או ים חשוך אשר יביא לחורבנם?

כיסא שמור - לנצח יזכור את שמם,
אך הכר אשר עליהם יושבים כבר עייף מכובד משקלם.
כל חריץ ושבר אשר בכס נוצר יתקנו,
אך הכר קרוע כואב ומוסתר מנפשם.

אל הים יפנו,
לשוט עמו על גבי אונייה לאופק.
בוא יוכלו לעגון בארץ חדשה,
להרחיב אופקים ולשמר אפיקים.

לבנות להם כס חדש וכתר זהוב,
בית מעץ ובו נחל זורם,
עם אפיקים חדשים-ישנים,
ובצד ערבה בוכייה בוכה.

ובסוף יום כאשר יצמאו למנוחה,
יסתכלו אחורה באנחה,
ישקו את שורשיהם בנחל,
וישבו לנוח על אותו כר.

אותו כר הצמא לנחל,
עם הטעם המוכר,
וכובד השנים כבד עליו כעוגן,
אשר מטביעה אותו ואיתו אותם
בים השחור העמוק כל-כך.

ויש היושיטו יד להשקותו,
לשחררו ואת הנפש שכעול הוא מונח עליה,
להפיל יצולים ולדהור אל החופש
אל השדות המוריקים מחומה של השמש,
ומושקים מזרמים חדשים ותמונות חדשות.


ואל ים צלול וצמחים קסומים שיחדשו
את הכר, ירקמו לו גידים ושרירים,
ובעזרתם ידחוף את נפשם
למרחקים חדשים ותמונות חדשות.

אך הכר מוסתר מרוחם,
ואת קרעיו לא יראו,
ואת העול לא ירגישו,
וימשיכו לדמיין שטעם חדש בפיהם
ובפי שורשיהם.

ובסוף יום ימשיכו לנוח על אותו כר,
את שורשיהם ישקו באפיקים ישנים-חדשים,
ותמונות מקובעות בעוגן ירחפו מעל ראשיהם.
אך דמיונם עדיין חפץ למרחק,
לנוע למקום חדש ואיתם הכר.