עצמתי עיניים.
לה גארדיה נפרש לעיניי. הנה השלט "צפויים קשיים בתנועה". אני
עוקף את האוטובוס. קו שלושים וחמש חדש ואדמדם, ופונה לאיילון
צפון. צריך להיזהר שלא להישאר בנתיב הימיני כדי לא להישפך
לעזריאלי. אני מאותת, מחכה למשאית שתעקוף אותי ופונה. איזה
אושר! עזריאלי מחייך לי משמאל, תחנת הרכבת לידי.

המסע הנעים נקטע לו בהמהומי קשר שבקעו מתוך החמ"ל. בדיקת קשר.
נשמע היטב. קמתי ממיטת הקפיצים המתקפלת. מימיני לא היה שום
עזריאלי, אלא מגדל אחר, אנושי ונוחר שנקרא אריק; משמאלי ליאון
ישן מקופל, מחבק את הכרית ומרייר על שק השינה שלו. ואני, נואש
מנסיונות ההירדמות, הנחתי על כתפי את האם שש-עשרה המגושם
ויצאתי החוצה להעביר את הזמן.
הטבע הגדול והנורא מולי. חצץ מנותץ אינסופי ואובך מדברי, והכל
צהוב וגדול ורב כלום. אין כאן שום רמזור, או כביש, או אישה יפה
לבושה מפתה - רק מילואימניקים מיוזעים ומכוערים. ויעל, איפה
היא עכשיו? כמה הייתי רוצה להריח את שביל השיער המסורק שלה, את
ניחוח השמפו האדום ההוא, זה ששכחתי את שמו.
דוביק יצא אליי. "מה נשמע בחמ"ל?" שאלתי. "נשמע היטב," ענה
בקול האדיש והסדוק שלו, "עייפים, רעבים וחרמנים," חייך לעצמו.

אחרי רכבת צפון צריך לחתוך ימינה, ובמחלף ההלכה - שמאלה. הנה
הפוסטר הענק של דודי בלסר. פתאום הוא פחות מאיים. צפון תל-אביב
מולי. אני חוצה את דרך נמיר אל תוך פנקס. מתי בנו את המגדלים
הגבוהים האלה? צומת בית החייל, והופה - הקסטל. עכשיו ימינה
לאבן גבירול ומיד שמאלה לשדרות נורדאו. אני משתהה ברמזור
והמכונית מאחורי צופרת.

הצופר היה אטי ומעורר רחמים. נו טוב, צופר זה לא בדיוק, אלא
מנואלה מיושנת שסובבה בעצלתיים על ידי דוביק.
"חברס, הקפצה. יאללה עופר, תעיר את כולם. יש עקבות של חדירה
מכיוון מצרים."
ליאון יצא ראשון, פלט רוק וקללה לא ברורה ברוסית, בלוריתו
האדמונית הפוכה משינה לא מספקת, ועיניו ממוצמצות מהשמש ההולכת
וקופחת. אחריו יצא אריק, גדול ומלא תלתלים, עם מגבת כחלחלה
סביב צוארו ושפופרת קולגייט. "הקפצה, או לא, אריק לא יוצא בלי
לצחצח שיניים," קבע.
אני מצדי, ניגשתי לעבר הג'יפ המאובק שלנו, רכסתי את הקסדה
והתיישבתי בחוסר חשק במושב האחורי.

"בזמן האחרון אני מרגישה שהמשיכה ביננו לא מה שהייתה קודם,"
אמרה לי שבועיים קודם, בבוקר בו יצאתי למילואים. אולי היא
מתגעגעת אלי עכשיו, אולי לא. הסלולרי בידי ממתין.

ליאון יישר את הבלורית הג'ינג'ית הסמיכה שלו ושתק.
"יאללה, יצאנו," הכריז אריק תוך הצתת המרלבורו הראשונה של
הבוקר, "תגיד לי, במבי, יש לך מושג מה קרה בכלל?".
"עופר," מלמלתי.
"בסדר. עופר, במבי, אל תתחכם לי עכשיו. מה קורה אתך, גבר?"
עקבות אדם יחף התגלו בקו הדיווח שישים ותשע.
"שישים ותשע, הא?" ציחקק ליאון במילות העברית הראשונות שלו
הבוקר. "לא שיצא לך זיון מזה, יא אהבל," ענה לו אריק.
"תגיד לי, במבי, החברה שלך ההיא, כבר דיברת איתה?"
"עוד לא," עניתי מבוייש, "הפלאפון שלה לא בסדר."
ציפיתי לתוכחה היומית של שני הקזנובות, והיא אכן הגיעה.
"נו, הטלפון לא בסדר," לעג ליאון תוך כדי גירוד המפשעה שלו,
"אם זה מה שאתה אומר."
"תאמין לי במבי," אריק הסתובב לעברי תוך כדי נשיפת עשן מוחצנת,
"כל הבנות זונות. תאמין לי מה אני אומר לך, אח שלי, לא רוצה
לעצבן, אבל כל הבנות זונות. ההבדל זה רק המחיר." ליאון אמר
"נכון" ומלמל דבר מה נוסף.
בעוד שהמ"פ נסע לכיוון הנקודה ושחרר בקשר מדי פעם דיווחים
סתמיים, אנחנו נשלחנו לפטרל כשלושה קילומטרים דרומית משם.
"סתם, סתם, מתזזים אותנו," אמר לי אריק, "לא ככה?" ליאון
ועיניו הקטנטנות הנהנו. אני ניגשתי לסלולרי וחייגתי שוב ליעל.
"נו, ענתה לך הזונה?"
"מענה קולי."
"יאללה, יאללה."
"יאווה, יאווה?" צחקק אריק, "פעם ראשונה שאני שומע רוסי אומר
את זה. מצחיק." ליאון הרצין ושתק.

אהלן יעל, זה אני. רק רציתי לדעת שהכל בסדר. תחזרי אליי, אני
לא יודע אם אהיה זמין, אני עכשיו באמצע הקפצה, אבל אל תדאגי...
מה שלומך? דברי אתי לפעמים, בסדר? זה עופר. מתגעגע. אז טוב,
ביי.

מצאנו אותה מדדה על דרך הפטרולים. חולצת העור המפוספסת שלה,
שחור לבן, בלטה בשטח, פניה החיוורות והמיוזעות נצנצו באור
החזק.
אריק וליאון טענו את האם שש עשרה ורצו לעברה. "במבי, אתה תישאר
על הקשר. אל תדווח כלום בינתיים, יש?"
עיניה הכחולות נפערו בבהלה, אך היא קפאה במקומה והרימה ידיים.
"נו טרוריסט," זעקה במבטא רוסי כבד. ליאון התחיל לשוחח אתה
ברוסית. תמיד ניחשתי כי מבעד לפוזה המאצ'ואיסטית שלו מסתתר אדם
עדין. הנה הוא ניגש לאישה במצוקה ומשוחח עמה. הרושם שלי התחלף
תוך שניות, למרות שאת רוב המילים לא הבנתי. קצת כן: "ישראלה"
ו"רבוטה" שהיא אמרה, ו"קורבה", "סרטיפיקט" ו"פיזדה" שהוא צעק.
ליאון העיף בי מבט חטוף ושחרר לעברי תנועה מהסה. "במבי, אתה לא
תעשה שום דבר עכשיו," זעק לעברי, ואני הנהנתי בהכנעה. אריק קרב
אליו. השנים התלחששו. עתה אריק חזר לכוון את הנשק וליאון רץ אל
הג'יפ. "אתה תהיה בשקט, אתה," אמר וטפח על סנטרי קלות.
הוא מיהר אל אחורי הרכב, ושלף אלונקה. לאחר מכן פתח אותה ושחרר
את חבל האבטוח. "יש חבל, אריק?" צעק, ורץ למלאכתו. אריק כפת את
המסתננת, וליאון אחז בחולצת הזברה שלה. "אריק, אריק, בדיקת
קשר," ספק קרא, ספק צחקק ליאון. "נשמע אחושרמוטה," צהל אריק
וחשף שיניים גדולות.
לאחר מכן נשאו אותה השניים אל מעבר לגבעת החול הקטנה. לא ראיתי
הרבה, פרט לחולצת הזברה ומכנסוני הטייטס שלה שהושלכו חצי
קרועים אל צדה השני של הדיונה. אריק זעק בחדווה. לאחר מכן
השתרר שקט קצר. ליאון שחרר כמה "אוי". כל זה ארך דקה, או
שתיים, אולי עשרים, איבדתי את תחושת הזמן.

"טייגר, טייגר, כאן עשר," נזעקתי בקשר. ראשו של אריק צץ מעבר
לגבעה, ואצבעו שלחה לי סימני אזהרה משמאל לימין בקו הצואר.
"כאן טייגר, רות המשך," המהם דוביק לכיווני. אריק המשיך ללוות
אותי במבטו. "כאן עשר", החוורתי, "בדיקת קשר."
"נשמע היטב."

"יעל, זה שוב אני... בבקשה תתקשרי אליי בחזרה, בבקשה. אני
מרגיש חנוק, אני חייב לדבר אתך. משהו נורא קרה. אוהב אותך,
ביי."

היא יצאה מבויישת, נועצת בי מבטים מאשימים. את מה שנשאר מחולצת
הפסים שלה, מצאה לאחר כמה שניות של חיפוש בחול החם. היא לבשה
אותה בגמלוניות ופנתה מזרחה לעבר הנגב הגדול. זברה צולעת
התרחקה ממני, שני חיילים מסופקים, לעומת זאת, התקרבו אליי.
"תגיד לי, יא מניאק, התכוונת להשתנקר עלינו?" צעק עלי אריק.
"לא... מה פתאום?" היתממתי.

בנורדאו המכונית המשיכה לצפור. מבט במראת המכונית גילה לי כי
זה ג'יפ הנהוג בידי שני עצבנים בעלי בלורית. מיהרתי לפנות
ימינה לסוקולוב, למרות שהאור היה אדום. הג'יפ דלק מאחורי, רועש
ממוסיקת טראנס. אורותיו סנוורו אותי. כמעט ועשיתי תאונה ליד
קולנוע פאר, אבל המשכתי לירמיהו. בבני דן חתכתי ימינה והג'יפ
מאחורי. יכולתי לשמוע את הצווחות מאחורי, לחוש בירקון משמאלי
גועש מהרוח הנושבת מהרעמות שלהם.

אריק ניגש אל הג'ריקן בירכתי הג'יפ וניקה את עצמו, ליאון הצטרף
אליו.
"אחי היקר, הרשה לי לכבד אותך בסיגריה שאחרי."
"תודה, תודה," ענה לו בחיוך ליאון בעודו מסיט שני תלתלים
מיוזעים שנכנסו לעיניו הקטנטנות.
"קודקוד, קבל חדירה, אחושרמוטה חדירה!" השנים צחקו.
"שאתה אומר 'אחושרמוטה' זה גם מצחיק, יא פארוסקי."
ליאון הרצין שוב וחזר לג'יפ.

מצאתי חנייה ליד הבית של יעל. לפני שהספקתי לחנות ברוורס,
הג'יפ תפס את מקומי. השארתי את הרכב דולק באמצע הכביש ורצתי
לעבר הבית שלה. הם הקדימו אותי במעלה המדרגות. ציפורניהם
הארוכות והמטונפות הפילו את דלת העץ הישנה. יעל כאילו חיכתה
להם, עמדה עירומה בפתח חדר האמבטיה. ריח השמפו האדום, זה
ששכחתי את שמו, מילא את חלל החדר ואדים כיסו את המראה. הו,
יעל, כמה יפה וריחנית, שקטה ושלווה היסתה אותי. "ששש, עופר
שלי, יהיה בסדר", לחשה וליטפה את שיערי, רגע לפני שהשניים
הסתערו עליה בחמת זעם. שניהם. היא לא אמרה מילה, רק פערה את
עיניה הכחולות. אחד האנשים שלף חבל וכפת אותי. השני צחק. "לך
מפה, זה לא בשבילך, אתה סתם תיפגע," התחננה אלי לפני שפיה ספג
מהלומה. השניים שאגו ויעל שכבה שרועה על שטיחון האמבט. "יעלי,
תעני לי. בבקשה, תעני לי," צרחתי. "לך מפה, עופר, בבקשה לך."
יצאתי שפוף בחזרה למכונית המונעת.

בסוף היא ענתה. היא הייתה עניינית. קודם כל התעניינה מה קרה,
אמרה שהבהלתי אותה. "הקפצת שווא," שיקרתי. היא שמחה שהכל
בסדר.
"כן, אני מבין. טוב, חבל... את בטוחה? אולי כדאי שנדבר על זה
כשאשתחרר מהמילואים?" עניתי לחדשות הצפויות, שאלתי אם זה בסדר
שאתקשר לפעמים, ככה סתם כדי להתעדכן.
"עדיף שלא," ענתה ביובש, "הקשר הזה גמור."

"מה קרה, חשבנו אתה במבי, מה נהיית לנו דג?" היה זה אריק
בניסיון כושל לדובב אותי, כנראה חשש שאספר למישהו.
ליאון דווקא ניסה לדבר אליי בעדינות: "תראה במבי, זונה זה
זונה. היא עשתה את העבודה שלה. אז נכון, בטח היא מרגישה לא
טוב, אבל נתנו לה להיכנס. מה אתה חושב היה קורה אם מישהו אחר
היה תופס אותה? יותר טוב? מה פתאום."
"ובכלל," התפרץ אריק, "היא תלך עכשיו לתל-אביב ותעשה מכה. כל
החברים הצפונים שלך יבואו לחגוג עליה. הם עוד יגידו לי תודה."
ליאון חייך לרגע, אבל חזר לדבר אלי בטון הרך שלו, "תחשוב
בהיגיון. היא באמת צריכה להגיד תודה."
"ספסיבה חרשו," אמר אריק במבטא רוסי מעושה. ליאון חזר לבהות
בצהוב המדברי.

כשחזרתי לאוטו, דוב קוטב הסתער על שמשת המכונית. מיד נעלתי את
הדלתות, הוא המשיך והחל לשרוט את החלון הקדמי. "זהו? עופר,
זהו? זה מה שאתה שווה?" שאל.
"לא יודע, עזוב אותי. בבקשה. עבר עליי יום קשה."
"יום קשה עבר עליו, ממש יום קשה," פנה הדוב לנערה עוברת אורח.
היא צחקקה והמשיכה בדרכה. "אתה גבר גדול, עופר, אתה גבר. יום
קשה היו לו, נו, וזה מה שאתה יכול לעשות?". הוא המשיך והמשיך
והחל לרקד סביב המכונית. טור ארוך כבר נוצר מאחורי, כמה נהגים
משתאים יצאו מהמכוניות שלהם לחזות בדוב קוטב ציני משתולל בצפון
תל-אביב.
קולו הפך לחזק יותר ויותר. אתה גבר, אתה עשר, עשר אתה, אתה
בסדר, אתה ע-ש-ר!"

"עשר, עשר, האם שומע," היה זה דוביק מבעד למכשיר הקשר.
"תענה לו, יא דפוק," נשמע קולו של אריק מקדמת הג'יפ. קמתי
מבוהל: "כאן עשר, רות עבור."
"עשר, תהיה בהאזנה. קבל חזרה לשגרה, חזרה לשגרה."
"רות, קיבלתי."