היא כל כך ציפתה, כל כך חיכתה למה שאף פעם לא היה לה
כל כך כמהה לאהבה
אליו.
היא הרגישה מה שאף פעם לא הרגישה,
היא חשבה מחשבות שהטריפו את מוחה,
וכל מה שהיה לה בראש זאת הציפייה הנוראה,
שאף פעם לא נטשה את ליבה המסוחרר... מאהבה.
היא חשבה מה יהיה, אם כך אמשיך לחיות,
בהכחשה למציאות, בחיי חלומות, כמהות ודמיונות?
היא החליטה שלא, לא כדאי לבזבז סתם רגשות...
היא רצתה שזה יפסיק. הייתה ממש נואשת... כי הרי אלו הם סתם
חלומות.
לא יכלה, לא היא שלטה בגופה, במוחה, במחשבותיה
וברצונה לחוש אותו קרוב אליה רק עוד פעם אחת.
אבל ידעה שזה לעולם לא ישוב,
הרי זה רק חלום ולחלומות יש את הנטייה המחורבנת לא להתגשם

אז היא הפסיקה. בבת אחת החליטה.
זה לא צריך להיות ככה, ככה לא חיים.
הפסיקה את הזרם, הפסיקה את הכמיהות העזות לגופו הצלול בבת
אחת.

פשוט ככה...