מאז שהתחיל הקשר האדוק יותר עם החבר שלי, טוב, בעצם לפני,
בעצם, זה מהיום שבו למדתי להפעיל את כל החושים יחד, עולה בי
השאלה המטרידה הזו בראש. אני מניחה שבנות מיני גם הן התעניינו
לא פעם ולא פעמיים באותו שאלה מטרידה ומסקרנת אבל עדיין למרות
מספר הפעמים ששאלנו אותה את בני המין השני, לא נענינו לתשובה
מספקת דיה.
אני יושבת איתם מול המסך, רואה את חבורת הגברים הללו,
במכנסונים קצרים רצים אחרי כדור, מנסים להכניס אותו לשער... מה
לעזאזל כל כך מעניין בזה? ובאמת שהתעמקתי בעניין, ניסיתי לצפות
בזה, להקשיב לדיונים האידיוטים, אני חייבת לציין, ועדיין לא
קלטתי מה כל כך מלהיב בכדורגל הזה.
רוב הפעמים ששאלתי את השאלה הזו, זכיתי לתשובות עלובות כמו "את
אישה, את לא תביני..." או במקרים פחות נפוצים משהו כמו "מה לא
מלהיב בזה?" התשובה שלי לשאלה הזו היא דווקא משהו שאפילו יחדד
את העובדה שהמשחק הזה כל כך לא "גברי" כמו שהוא מוכר בזן
האנושי.
ראשית, עצם הרדיפה אחרי כדור על מנת להכניסו לשער... לא מזכיר
לכם קצת אסוציאציה של כלב? כאילו, זורקים לכלב עצם, והוא מנסה
לתפוס אותה ולהביא אותה ליעדה בעוד האנשים סביבו מוחאים כפיים
ומעודדים אותו. אולי זה מסביר את הדימוי המוכר לבני המין החזק,
מעניין איזה סיטואציה מאפשרת להשוות אותם לדימוי "חזירים". טוב
לא באתי פה להטיף לפמיניסטיות אבל עוד נקודה אחת חשובה בקשר
ל"למה הצפייה במשחק היא כל כך לא גברית?" כפי שציינתי קודם
לכן, מדובר בחבורת בנים שרצים במכנסונים קצרים, אולי תאווה
לעיניים לבנות המין היפה, אבל גברים? זכר שהוא לא הומוסקסואל
הוא הומופוב אז מה זו פתאום הצפייה הנלהבת בבחורים הללו?
ובכלל, מה אמורות להיות הטפיחות ה"ידידותיות" הללו בישבן?
עידוד? מה קרה לטפיחה על הגב? אני אישית חושבת שיש בזה מין
המיניות שגברים בדיוק מנסים להימנע ממנה כדי למנוע חשד שהם בצד
השני של הכביש.
אבל לא משנה מה דעתי אני מבינה שלפחות בזמן הקרוב דעתם לא
תשתנה וכרגיל לאחר כל יציאת שבת בסוף השבוע יתאספו חבורת הבנים
הקבועה בסלון ביתי עם אותם מאפיינים קבועים לכל משחק.
הדבר הכי מעצבן הוא, שכשאני מבקשת לקנות חלב, או ביצים, או לחם
באמצע שבוע או משהו, תמיד יש לו דבר להתחמק מזה, אבל ביום שבת,
רק שומעים את הצפירה של צאת השבת, וכבר אני רואה אותו רץ
לכיוון המכולת כדי לקנות את המצרכים הקבועים לאירוע לו חיכו כל
השבוע, והם עושים מזה חתיכת אירוע.
דבר ראשון, חובה לבוא עם האביזרים הנלווים: חולצה, צעיף, כובע,
דגל ענק (למרות שאף אחד לא רואה), מה שלא יהיה ועדיף כמה
שיותר.
עוד דבר חשוב הוא כמובן, הפיצוחים, שעל מה אפשר להוציא עצבים
ולחץ יותר מעליהם, וכמובן ללכלך לי קצת את הספה, אז בכלל הם
למטרה נעלה.
ובירות, בירות זה חשוב, או לפחות קולה, אבל זה ממש גורע מאיכות
המשחק.
ככה כל פעם אותו סיפור, צעקות הפכפכיות שכוללות קללות על
השחקנים משני הקבוצות, גם עידוד של אותם אחדים 5 דקות אחרי,
וכמובן האמירות הידועות של מה הם היו עושים אם הם היו על
המגרש, ומה הם היו זורקים על השופט אם הם היו בקהל.
שוב הגיע הרגע הגדול של השבוע, גבי כבר חזר עם הקניות שכמובן
לא כללו בהן את אחד או כמה ממצרכי הבית החיוניים, והסלון,
כנהוג בימי שבת, מצוחצח, אבל לא להרבה זמן.
מני, יואל ושימי הגיעו, כמובן בלי לדפוק בדלת, הם בכלל מהאנשים
שלא הבינו מי האידיוט שהמציא את הדבר הזה, התיישבו, רגליים כבר
אוטומטית עולות לשולחן (אלוהים ישמור, לא חבל על המפה החדשה?!)
וכבר נפתחות כל שקיות הפיצוחים, מכל סוג, צורה, גודל או טעם.
הנה, הנה אחד נופל על השטיח והופ... יואל דורך עליו... פששש...
שבירת שיא מרנינה, הפעם עברו רק 32 שניות עד שלקח להם ללכלך לי
את הבית, והייתי בטוחה שהן לא יעברו את ה-38, כמו מזלזל מצדי.
"עוד כמה דקות נשארו עד לתחילת המשחק?" שימי שואל ופותח עוד
פחית מכבי, עוד סוג של עידוד הקבוצה, לא שיש איזשהו קשר.
"דקה וחצי, הם כבר כולם מאורגנים שם" מני עונה. כמו כל שבוע
שימי נזכר להיכנס לשירותים בלבטים שלוקחים לו את כל הזמן שהוא
אמור להיות שם ואז הוא תמיד מפספס את שריקת הפתיחה, שמשום מה
הוא חייב להיות משהו הכרחי. אני אומרת, מה הבעיה להתעדכן יום
למחרת בתוצאה? אפשר לעשות דברים יותר נורמאליים בכל הזמן הזה
שהם מבזבזים על המעקב אחרי המשחק.
"אני אספיק לפני? או שכדאי לחכות למחצית?" שימי שואל לחוץ. ממש
שאלה של חיים ומוות. הבוטנים כנראה דופקים לו את השכל אם כל
פעם הוא בא עם אותו תסריט, ממש אפשר לעשות סרט - "דה ז'ה וו
בבית השימוש".
"נו תלך כבר" כל החבר'ה התריסו בו. וכרגיל לוקחות לו עוד כמה
שניות וברגע שהוא רוכס את המכנסיים למטה, נשמעת השריקה.
"נו בוא כבר שימי, אתה מפספס הכול!" הבנים צועקים לו, והוא
כרגיל מרוב לחץ, לא שוטף ידיים... שוב סבב כביסה על כל דבר
שהוא נגע בו, גבי סיפר לי שהוא לא מכוון כל כך טוב, אז תמיד
צריך לחטא הכל, אבל למה שהוא יעשה את זה, אם זה חבר שלו, הרי
זה ברור שאני צריכה לנקות את זה.
לא עוברות 10 דקות וכבר כמעט יש גול, אבל בסוף הוא בחוץ, אבל -
צריך לעשות לי התקף לב לא משנה מה. אני שנייה רק רוצה לקחת את
ה"סופשבוע" מהשולחן והם עם נהמת העצירות שלהם.
די! אני לא מתמודדת עם זה, פרשתי לחדר, מוקדם מהרגיל. ניסיתי
לקרוא איזו כתבה על אונס שרציתי לקרוא כבר מלא זמן אבל לא היה
לי כי ניקיתי, אבל משום מה לא יכולתי להתרכז כשכל פעם שהיה
מדובר על תפיסת האנס נשמעו קולות בוז מהסלון, ותרועות כל פעם
שדיברו על זה שזה לא בסדר ששחררו אותו בגלל חוסר הוכחות.
ניסיתי להירדם, עוד משימה שלא צלחה. תהולל כל אישה שניסתה
להירדם ביום שבת בערב כשחבורת האוהדים מתארחת אצלה והיא
מתגוררת בדירת שני חדרים קטנה כשיש רק קיר גבס בין הסלון וחדר
השינה. אני בטוחה שהשינה היחידה שאני יכולה לתפוס במצב כזה היא
רק עם כדור. לא לראש אלא בראש.
אני מסתכלת על השעון, לא מאמינה שעברו רק 20 דקות מאז שריקת
הפתיחה, ומחפשת איפה לקבור את עצמי, שיהיה אטום מספיק כדי לא
לשמוע את כל הרעש הזה.
אחרי 5 דקות שנראו כמו שעה החלטתי לרדת למטה. חורף, אבל חורף
חורף ככה של איזה 8 מעלות, וגבי היקר אפילו לא אומר לי קחי
מעיל כשהוא רואה אותי יוצאת. קיבינימט, כדורגל כדורגל אבל הוא
יודע כמה קר בחוץ כי הרי הוא עשה את הקניות החשובות שלו למשחק
הוא לא יכול קצת לחשוב עליי?! נשבר לי כבר! למה אני צריכה
לאכול את כל החרא הזה?! לנקות כדי שאחרי שעה וחצי ילכלכו לי,
לעבוד בעבודה מחורבנת שבקושי סוגרים איתה ת'חודש אבל במקום
להשקיע באיזה תוכנית חיסכון אנחנו נשקיע בימי שבת בצוותא עם
החברים הדפוקים שלו, ועכשיו הוא אפילו לא יכול להסתכל עליי
ולהגיד לי קחי מעיל מזורגג! נראה לי שאני גומרת את זה, למה
אני צריכה להמשיך לסבול את זה, בכל מקרה יצא לי יותר משתלם
מבחינה כספית לגור לבד, והדירה הזאת שלי, והרהיטים האלה שלי,
הרי הוא עבר לפה מחבר שלו...
בלי לשים לב אפילו הגעתי לדירה של אתי, כולי ממררת בבכי
וממלמלת מילים כמו "מעיל מזורגג...  מעיל מזורגג!!!" היא
כמובן לא ממש הבינה מה עבר עליי עד שנרגעתי.
הסברתי לה את כל המצב הזה, ואז התחלתי לשאול אותה את אותה שאלה
מטרידה שהתחזקה אצלי מאוד באותו רגע, מה כל כך מלהיב במשחק הזה
שגורם לו לגמרי לאבד עניין בי ולא לדאוג לי ביום כזה כשאני
יוצאת.
אתי, שהייתה בעברה איתי, הייתה כנראה הבן אדם הכי טוב לשאול
שאלה כזו.
"נו אתי, את כגבר לשעבר אמורה להגיד לי מה זה היצר הזה שיש בכל
הגברים, לאובססיה הזאת לכדורגל." אמרתי ומחיתי דמעה. היא
צחקה.
"תקשיבי חמודה, זה הכל מתעורר מאותו כרומוזום קטן גברי שנקרא
Y. הכרומוזום הזה שאין לאישה הוא דבר שגורם להרבה מאוד דברים
בגוף הגבר. בין השאר, הוא מפתח אובססיה ואהבה לדברים עגולים.
לא שמת לב לזה? זה לא רק כדורגל, זה גם מה שהם אוכלים, שימי לב
כמה דברים עגולים יש שהגבר המציא - פיצה עגולה, המבורגר עגול,
והכי חשוב, האובססיה לפיצוחים. דרך אגב, במקור פחיות השתייה
היו אמורות להיות עגולות, אבל בגלל שהן לא היו יציבות וזה גרם
לתסיסה של הגזים השאירו רק בסיס עגול. חוץ מזה, את לא רואה את
האובססיה הנושנה לאיברים הנשיים העגולים? חזה, ישבן והרומנטיים
מבניהם אומרים גם עיניים, ושלא נדבר על האיברים הגבריים." היא
הוסיפה וקרצה. "זה הכל הכרומוזום."
זה באמת היה נשמע מאוד הגיוני כל מה שאתי אמרה אבל אז נשאר רק
ה...
"אז למה לך לא הייתה אובססיה לכדורגל כשהיית גבר?" שאלתי
בעניין.
"דפקט בפס יצור" היא צחקה.
"וההעדפה לראות משחקים במקום לראות הכול בטלוויזיה..." אמרתי
בהבנה.
"כי זה לא בתוך מסך עגול" היא השלימה אותי."הם מעדיפים את
האיצטדיון, שוב - עגול".
"נו אז מה אני אעשה עם זה עכשיו? איך אני אתמודד עם האובססיה
הזאת?" שאלתי בתסכול.
"אה זו כבר לא בעיה..." היא צחקה והתחילה להסביר לי.

אחרי השיחה עם אתי לא יכולתי כבר לחכות לשבת הבאה.
"מה קרה שפתאום את כל כך מתעניינת בכדורגל?" גבי שאל אותי בחשד
כשביקשתי להצטרף אליהם לצפייה הנלהבת למשחק.
"סתם, אני רואה כמה אתם נהנים וחשבתי, למה שאני לא איהנה?"
אמרתי בחיוך.
"טוב, אני שמח שהחלטת סוף סוף גם לנסות, שתדעי לך, אשתו של
יוסי כבר מכורה לזה" גבי אמר בהתלהבות. "הנה הבנים כבר באו. מה
קרה באמת שלא ניקית היום?"
"סתם לא היה לי כוח" מלמלתי בשקט. התיישבנו כולנו בסלון.
"או גלי, אני רואה סוף סוף החלטת להצטרף לשמחה?" יואל שאל.
"כן למה לא?" חייכתי.
"את תראי איך את תתמכרי לזה, ותביני מה כל כך מלהיב בזה" הוא
אמר והפיל שוב בוטן. המשחק התחיל. עברה רבע שעה ואז רוסו הכניס
גול.
"וואי הרוסו הזה פשוט..." שימי התחיל לומר.
"שווה, נכון? אני שמחה שלא רק אני חושבת, איזה תחת,
יאמייייייי" אמרתי בחרמנות.
הבנים הסתכלו עליי במבט מוזר, הם כבר התחילו להבין מה קורה
פה.
לא עברו שתי דקות מאז והתחלתי שוב בהערות המטרידות שלי,
מסתבר.
"אוי האריק בנאדו הזה, מה הייתי עושה לו, נכון שהוא פשוט הורס?
איך אני אוהבת אותו עם המדים הלבנים, גם בלי..."
הבנים התחילו להרגיש לא בנוח.
כמעט והכניסו גול למכבי, הבנים כולם מתנשפים בהקלה ואני כולי
מריעה - "נירו'ש, אין עליו, איזה יפיוף, איזה גוף, עם כזה שוער
לא היה איכפת לי שיבעטו בי לשער..."
ובזמן שאני בסצינה חולמנית עלי ועל ניר בשער הבנים כבר התחילו
להמציא סיפוריים בדויים על זה ש"היום הם היו צריכים ללכת באמת
יותר מוקדם ושהם כבר ידברו עם גבי". 30 שניות והם היו בחוץ.
"מה עשית, תגידי לי?" גבי שאל אותי מוטרד.
"מה זאת אומרת? הבעתי את דעתי על השחקנים בדיוק כמו שאתם
עושים!"
"על התחת של השחקנים! גלי זה לא מקובל עליי שתדברי ככה ליד
חברים שלי באמצע משחק!" הוא אמר מעוצבן.
"סליחה? לא מקובל עלייך? למה מי אתה שתחליט מה מקובל עלייך
פה ומה לא? זו הדירה שלי, שאני מנקה, אני עושה את הקניות, ולמה
אני כל יום שבת צריכה לקבור את עצמי באיזה חור כדי לא לשמוע את
הצרחות שלכם! זה לא מקובל עליי שאתה לא עושה כלום בשביל הבית
ושעה אחרי שאני מנקה אתה והחברים שלך תהפכו לי את הבית לגן
חיות!"
השתתקנו שנינו. גבי הסתכל עליי במבט שבחיים לא ראיתי ולא
הבנתי.
"לא ידעתי שזה כל כך מפריע לך, למה לא אמרת קודם?" הוא אמר
בשקט.
"כי אף פעם לא שאלת!" אמרתי עוד בווליום של קודם.
"ואף פעם לא אסרת עליי, הייתי בטוח שלא איכפת לך." הוא אמר
בנימה שקטה בכל זאת. היה צדק בדבריו. אף פעם לא אמרתי לו לא
לעשות את זה. אולי באמת טעיתי. עם כל כמה שאני אוהבת להיות
צודקת אהבתי את הצדק שלו הפעם, שהופך אותו להגיוני ואנושי
יותר.
"אז אפשר משבוע הבא להתחיל לעשות את זה במקום אחר?" שאלתי יותר
רגועה.
"בטח, רק היית צריכה להגיד" הוא בא וחיבק אותי. עכשיו עלו בי
כל הרגעים הטובים שלנו ביחד שגרמו לי לשמוח שלא זרקתי את זה
מהר מדי. הוא נתן לי נשיקה על המצח והרפה קצת, ואז הסתכל עליי
בעיניים ושאל:
"אז איך אמרת שאת אוהבת את זה יותר, עם מדים לבנים או בלי?"